"הנה אני": פרק מספרו של אמיר גוטפרוינד

בין ספריו של אמיר גוטפרוינד, שהלך שלשום (ו') לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן, היה גם "בשבילה גיבורים עפים", סיפור על קבוצת ילדים משיכון פועלים בחיפה בשנות ה-60, שהושפע מילדותו של הסופר - בן לניצולי שואה מחיפה.   

"התוכנית הכללית," נזכר המספר, "היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה, כמה שיותר. למה להחליף כשהכול כל כך נפלא?". אבל התוכנית הכללית השתבשה, ואיתה גם התוכניות הפרטיות. קראו כאן פרק מתוך הספר, שעובד בהמשך לסרטו של אבי נשר "פעם הייתי" - בכיכובו של אדיר מילר.

1

ביום שבו יצא צה"ל אל מבצע כָּראמֶה נכתב על קיר תיבות הדואר אצלנו "יונה גילן הוא הומו". בכפר הירדני כראמה נהרגו באותו היום עשרים ושמונה צנחנים ונפצעו תשעים. יונה גילֶן שהה בחופשת מולדת בצרפת, חסך מעצמו התחככות חזיתית בשערורייה.

בשיכון דיברו יום או יומיים על יונה גילן, על ההרוגים והפצועים, על שלושת החיילים הנעדרים שנותרו בשטחי ירדן. דיברו על המבוכה. זה היה מוזר, לא לנצח בקלילות ובלי נזקים זמן קצר כל כך אחרי מלחמת ששת הימים. כעבור עוד יומיים פקד ראש הוועד שלנו מר טיראן על הגנן הערבי לשפשף ולמחות את הכתובת בגנותו של יונה גילן, וממילא כבר ניתן האות לעבור נושא: משפחה חדשה עברה להתגורר בדירתו הריקה של יעיש שלוּש המנוח.

מישהו למעלה צעק, "איפה אתם, לעזאזל?" ולמטה בדשא כבר הופיע הילד החדש. "אני משחֵק," הודיע.

מנחם, השחקן הכי טוב בשכונה, שכולם ניבאו לו עתיד מקצועני, היה אמור לזרוק את הטיפוס החדש הצידה. אבל מנחם, שייהרג בעוד חמש שנים ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים, שאל רק, "איך קוראים לך?" והחדש ענה, "יורם," וראיון הקבלה תם. המבט של מנחם שוטט ימינה־שמאלה לבחוֹר את הקורבן שיוּרד אל שולי המגרש.

למעלה במסדרון שוב פרצו צעקות, ושמענו חבטה עזה, כאילו מישהו הטיח ארגז ברצפה. מנחם רמז לי, ואני, שפוף, זחלתי החוצה, אל פינתם של חסרי הזכויות, אלה שכמעט מדי יום צרב צִלם כווייה על הדשא בצד המגרש. המשחק התחדש בלעדי.

קול נשי חדש, גבוה מאוד, התווסף לצעקות הסבלים במסדרון למעלה, ואחד השכנים קרא, "שקט, בבקשה," ובקולו מין ייאוש, מין ידיעה ששקט יותר לא יהיה, אפשר יהיה רק לבקש.

החדש שוב חטף את הכדור, ופתאום נעמד. הוא הסתכל עלינו לרגע, על כולנו, בעיניו חסרות הצבע, והפטיר, "אני הולך." והלך.

עטיפת "בשבילה גיבורים עפים"(עטיפת הספר)

במסדרון למעלה התחדשו צעקותיה של האישה. היה נדמה שגם זגוגית התנפצה. קיוויתי שהילד החדש נעלם רחוק, לנצח, עד עולם. אבל יורם מעתלית בא אלינו לתמיד.

ואני, הרביעי. אריק.

את התמונה מכיתה ה' עוד אַראה פעם למיכל. הנה אנחנו, אגיד לה. הנה יורם, בני, ציון, גדעון. הנה אני. מי היה מאמין.

את ציון אבא אהב. "זה בחור רציני," טען.

זאת היתה המחמאה הרמה ביותר שמישהו היה יכול לקוות לה מפיו. רק דוד בן גוריון, משה דיין ושמואל גורודיש זכו בה לפני ציון נחמיאס, ובשנות השמונים הצטרף אליהם נתן שרנסקי, אסיר ציון.

"אתה תמיד תהיה חבר של ציון," ייעץ לי אבא, והתכוון שאתרחק מיורם.

אבא ידע אך מעט על תרומתו של ציון לפתיחת מגירות הארון הנעולות שלו; לפתיחת ארונות החשמל הסגורים על בריח; לגישה החופשית שלנו לתיבות הדואר של כל הדיירים. ציון, עם פניו הצרות החייכניות ושתקנותו, נראה לאבא כמין גור ילדים מסוג טרומפלדור - יגדל, יתבגר, ויקבל את צורתו ואופיו של גיבור תל־חי. עין בוחנת היתה מוצאת הבדלים בין ציון וטרומפלדור, בעיקר הנטייה של ציון לשוטט בלי תכלית בשדות השיכון ובוואדיות שחצו את העיר חיפה — יוסף טרומפלדור הגלילי לא היה מבזבז כך את זמנה של התנועה הציונית— אבל אבא האמין בציון.

ציון רצה להיות אסטרונאוט. כשלא שוטט בחוץ היה יושב בחדרו ובונה מכשירים של "האלקטרונאי הצעיר". הוא היה ממציא קשרי חבל שלא ניתן להתיר; מתקין אזעקות שיעירו אותו כדי שיוכל להתעמת עם פורץ לילי אפשרי לחדרו. הוא היה בונה בעצמו דגמי עץ ונייר של מכונות תעופה, ומשכנע אותם לעופף ממרומי הגגות שלנו. שנה שלמה ניסה לבנות מכונת כביסה, מתנה לאמו, ומשנכשל הוסיף למכונה כנפיים, רִתמה ומצנח, ושילח גם אותה מעבר לאדן הגג.

לפורטונה אמו היה מראה מפוחד, עיניה נעו תמיד בחקרנות, ימינה־שמאלה. כשהיה ציון חולה ובאנו למסור לו שיעורי בית, היתה מכבדת אותנו בביסקוויטים ומתרחקת מיד, כאילו אנחנו החולים. כמעט מעולם לא יצאה מביתה, וכשהיתה מופיעה ברחוב היה זה אך ורק כדי להמתין בפינת הבלוק לסמואל בעלה, שיבוא לאסוף אותה לעוד בדיקה בסדרה ארוכה של בדיקות בקופת החולים. בתוך ביתה ניהלה קליניקה קטנה של קוסמטיקה, ובעלות עניין היו באות אליה למריטה ולצביעה. אפילו אמא שלי ניסתה אותה פעם אחת, אבל לא היתה מרוצה. "שותקת, לא אומרת כלום, לא כמו סוריקה ברחוב הגליל."

פורטונה נחמיאס התברכה בכישרון אפסי לרכילות, ואפילו אמא, שבכל הקשור לרכילות חשה תמיד כמי שיש לה יותר לסכן מאשר להרוויח, ייחלה למעט יותר ססגוניות.

מתוך הסרט "פעם הייתי"(צילום: אייל לנדסמן)

סמואל נחמיאס, עם הפנים האפורות, הנפולות, עבד במאפיית לחמים בעיר התחתית של חיפה, והיה חוזר הביתה בשעות הבוקר, כשצעדנו לבית הספר. עשרים שנה עבד לילה־לילה ליד התנור, אבל לבגדיו לא היה ריח טוב של לחם, הם הסריחו מסולר, וגם במכוניתו, שציון פתח בשבילנו לא פעם את מנעולה עם חוט תיל, עמד תמיד ריח של גומי שרוף.

ציון התגורר עם הוריו בקומת הקרקע בבלוק המחובר בגשר אבן לבלוק שלנו, וכמעט מעולם לא נשמע משם ולוּ רחש.

גם כשהסתובב איתנו היה ציון חרישי, ואם החליט לפתע לדבר, להתערב בשיחה, היה נדמה שהוצנח אלינו זה עתה משיחה אחרת. היינו זקוקים לרגע או שניים כדי לעכל את דבריו, לנסות להבין איך הם מתחברים — בלי הצלחה בדרך כלל - לדלג מעליהם ולהמשיך בשלנו, בלי טרוניה או תרעומת מצדו. גם במשחקי הכדורגל ציון לא צעק ולא התווכח. היו לו חיוך זעיר ועיניים שחורות מאוד, נוצצות מאוד. ואם בעט מישהו בברכיו התקפל בדממה וקם מחייך, קפוץ שפתיים, שווה נפש לכאב, לחוסר ההגינות.

ציון היה משוטט בשדות שסביב השיכון, יורד עמוק לוואדי שתחת שכונת יזרעאליה, למקומות שאיש מלבדו לא העז להגיע אליהם. כמה פעמים נטפלו אליו שם טיפוסים חשודים, אבל הוא ידע לחמוק מהם ללא בעיה. במסעותיו בדד הגיע עד למערות ולמעיין החבוי שליד הכפר הערבי ההרוס רושמיה. הוא הלך רגלי עד טירת הכרמל שמחוץ לחיפה, עד לתל חנן ולנשר. במקום אוטובוסים ומכוניות ציון הלך בשדות.

בהתאם לספרים שקראנו קיווינו שציון יהפוך לנער טבע מופלא, המדבר בשפת החיות או לפחות מכיר את כל הצמחים, אבל ציון לא התעניין בכל אלה. כשלא בנה מכשירים אהב רק לשוטט. "אני מנבא לו עתיד," אמר אבא.

כמה חבל שטעה.