לא נשארו לי חברות. כולן מסביבי אמהות

אני וטלי נפגשות כבר כמה חודשים בכל ראשון על הבוקר. פותחות את השבוע ביחד. באופן מתבקש, הסופ"ש שעוד נותר טרי בזיכרונה, בדרך כלל עולה בפתיחת כל שיחה, וכל שבוע התיאור דומה לזה של השבוע שעבר באופן מחשיד. מדכא.

לטלי אין יותר חברים רווקים. בחיוך מריר היא אומרת "אין לי יותר חברים בכלל. יש לי רק קומץ של אנשים קרובים, עייפים ומותשים, שכל מה שמעניין אותם זה קקי, שיטות חינוך וסמי הכבאי. זה הצל העלוב של אלו שהיו פעם חבריי". ועדיין, כל שבת טלי איתם, בפיקניק, ביום הולדת מושקע, בים, סתם בבית של אחד מהם, משהו. ״פשוט אין לי אף אחד אחר להיות איתו, אלו החברים שלי, וכמה אדם כבר יכול להיות לבד?".

בדידות חברתית

אני פוגשת כל כך הרבה אנשים שרווקותם המאוחרת גובה לא רק מחיר של בדידות זוגית אלא גם בדידות חברתית. באופן טבעי, המעגלים עם השנים הולכים ומצטמצמים והרבה פעמים אין אמביציה או הזדמנויות להכיר חברים חדשים. טלי בת 35, ולא נשארה לה חברה רווקה אחת. או חבר. היא לבד בסטטוס הזה, ואומנם יש לה כמה חברות וחברי נפש, אבל כפי שהיא מעידה, הם לא ממש שם בשבילה אלא יותר מנסים להתאושש ולשרוד את ההורות וחיי הזוגיות שלהם, ובזה זה מסתכם.

עוד מפגש אחד כזה ואני מתה(צילום: Shutterstock)

"ככה נגזר עליי", היא אומרת בטון מיואש. להגדיל את מעגל החברים - נראה לה יותר מסובך מלמצוא אהבה, ואם נוסיף לעניין את העובדה שטלי עצמאית, ועובדת כמעצבת אתרים מוכשרת שבמהלך היום בעיקר מבוצרת מאחורי המחשב בבית - קיבלתם מתכון לבדידות ודכדוך.

זאת הסיבה שבגללה טלי מעבירה את זמנה וממלאת את הבדידות בדייטים סתמיים, ובלא מעט צ׳טים חסרי תכלית באתרים השונים. הניסיון להכיר הפך לזה שממלא את הזמנים המתים שבין העבודה לטלוויזיה ולקריאת ספרים. והחור הזה, בשבת בבוקר, מתמלא או מתרוקן - תלוי איך מביטים בזה - במפגשים החברתיים עם קבוצת האנשים שפעם היו בדיוק כמוה, והיום הם בעיקר מסמלים את המרחק ההיסטרי בינה לבין איפה שהיתה אמורה כבר להיות לדעתה.

כשאני מביטה בה מהצד, אני מהרהרת לעצמי שיש משהו במצב הזה שגורם לטלי להנציח אותו. כנראה שיש משהו נוח בתהום הדכדוך. הדבר הזה, שנותן לגיטימציה פשוט לבהות שעות בטלוויזיה, לאכול כפיצוי, לישון בהליכה. וזה מתעתע, כי טלי באמת מחפשת אהבה, אבל רחוקה כל כך מלמצוא אותה. הרי כשמרגישים בודדים ועצובים, קשה למצוא זוגיות.

לחשב מסלול מחדש

כבר כמה פעמים העליתי את נושא הרחבת מעגל החברים, ובכל פעם נהדפתי. הפעם החלטתי לשים לטלי סטופ להתנהלות הסיזיפית שלה. "תגידי, עד כמה נמאס לך?", שאלתי. "מאד!", היא ענתה וגלגלה עיניים. "אז יאללה, הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש!", הכרזתי והודעתי לה "את לא תאהבי את מה שאני עומדת להציע, אבל בואי תנסי: את מפסיקה את אתרי ההיכרויות, ובמקום זה את מתחילה לפעול כדי למלא את הזמן בהיכרויות פרונטליות עם אנשים חדשים". טלי לטשה בי עיני עגל משועממות וציניות: "מה את רוצה שאעשה? שאלך לאנשים ברחוב ואציע להם חברות? ומה עם אהבה? אם אפסיק, בחיים לא אמצא".

"חוץ מפיקניקים ובוב הבנאי לא מעניין אותן יותר כלום"(צילום: Shutterstock)

חודש וחצי מהפגישה ההיא, דברים התחילו להראות אחרת: טלי הצטרפה לקבוצת פלייבק, נרשמה לקורס הקדרות שתמיד רצתה להירשם אליו, וחיפשה תחום לימוד חדש. את הפגישות שלנו המרנו לתהליך קבוצתי - סדנה של 12 משתתפות (שניסיתי להציע לה כמה פעמים בעבר ועד עכשיו היא שללה על הסף). פתאום נהיו לטלי שתי חברות חדשות, והרבה תחומי עניין חדשים. היא זכתה להכיר ולהבין שהיא לא הרווקה האחרונה על כדור הארץ, ןלא מעט בחורות איכותיות ומדהימות חולקות את הסטטוס הזה איתה.

פתאום הרווקות הפכה למצב צבירה מעניין וכייפי. משהו באנרגיה שלה השתנה. אפילו השבתות שלה שינו מקומן לריטואל חדש - לשבת בבתי קפה עם חברות בסטטוס שלה, במקום לרדוף אחרי חברה שרודפת אחרי עולל.

אז מה קרה בעצם?

טלי הפסיקה להיות קורבן והתחילה לקחת אחריות על חיי החברה שלה ועל החיים שלה בכלל; היא הסכימה להיפתח לאנשים חדשים ולחוויות חדשות, שינתה את סדרי העדיפויות - במקום לרדוף אחרי אהבה היא החליטה לנסות לתת לה לתפוס אותה באמצעות שינוי מזג האוויר הפנימי שלה. והכי חשוב: היא החליטה להמציא את עצמה מחדש, והצליח לה.

לפעמים אנחנו צריכים להגיע לאיזה קצה של ייאוש כדי לעשות אחרת ולשנות. לפעמים הקצה הזה בא לידי ביטוי בדיכאון, לפעמים באדישות, ובכל מקרה, זה מקום שעם קצת הכוונה, יכול ליצור את אחד השינויים הגדולים ביותר בחיים שלנו.

הכותבת מאמנת אישית בנקודותיים - תהליכי זוגיות