"היטלר שלי מצחיק ישראלים? אני גאה בזה"
הבמאי הגרמני אוליבר הירשביגל אחראי לדרמה "הנפילה" - ממנה לקוחה הסצנה עם היטלר שהפכה מקור לפארודיות. "בגרמניה עדיין מאשימים אותי בהאנשה של היטלר, אבל הוא לא היה חיה", הוא אומר בראיון, ומדבר גם על היחס לזרים באירופה: "צריך ללמוד מהיהודים איך לחיות בשלום"
אדולף היטלר הוא התגלמותו של הרשע עלי אדמות, ובמיוחד אצלנו הוא מסמל את הרוע המוחלט. ולמרות זאת, דמותו של הצורר הנאצי כפי שהוא מופיע בסרט המצמרר "הנפילה" (2004) הפך ללהיט ויראלי משעשע. בעודנו צופים בסצנה הידועה בה הפיהרר הכלוא בבונקר גוער בגרמנית בגנרלים שלו, אנחנו מתפוצצים מצחוק בגלל הכתוביות הקומיות שנוהגים להצמיד לה באנגלית, ספרדית, או כמעט כל שפה אחרת - כולל עברית. ההקשרים המעוותים המודבקים לסצנה נעים בין תלונות על חנייה, דרך דחקות על כדורגל ועד טענות על "מלחמת הכוכבים". תתפלאו, במאי הסרט דווקא מבסוט מזה.
"אני מאוד גאה בשימוש הקומי שעושים בסצנה הזאת", אומר במאי יצירת המופת פורצת הדרך ההיא, אוליבר הירשביגל, בראיון ל-ynet לקראת הקרנת סרטו החדש "13 דקות" בפסטיבל הקולנוע היהודי, שייפתח הערב (ב') בירושלים. "אני חושב שהסצנה הזו עשתה היסטוריה ושברה את השיא מבחינת הפארודיות שנעשו עליה, וזו סיבה לגאווה. העובדה שגם בישראל משתמשים בסצנה הזאת כדי להצחיק, משמחת אותי מאוד".
אתה לא חושב שיש פה פרדוקס כשהדמות של היטלר הופכת לבדיחה?
"אני חושב שצחוק משחרר ועוזר להתמודד עם הרוע הזה. זה לא חטא לצחוק אפילו מול האדם הכי אכזרי בהיסטוריה האנושית. זה רק טבעי להתבדח על אנשים זועמים וזועפים. זעם הוא תכונה של חלשים והיטלר בהחלט היה כזה. נדמה לי שזה משהו מאוד יהודי לעשות - למצוא את ההומור אפילו בסיטואציות קשות. הצחוק הוא הדרך הכי טובה ומחוכמת למגר גזענות ואנטישמיות, שהן תכונות שאי אפשר לייחס לאנשים אינטליגנטים. הצחוק הוא נשק די יעיל".
אבל גם ניאו-נאצים וקבוצות ימין קיצוני יכולים לאמץ את הסצנה לצורכיהם.
"הם ממש לא צוחקים. הם שונאים את הסרט הזה. היטלר כפי שהוא מוצג שם זה עלבון בשבילם".
"הנפילה" הוא סרטו הידוע ביותר של הירשביגל בן ה-57. הוא מלווה את היטלר (בגילומו המסעיר של ברונו גאנץ) בימיו האחרונים בבונקר שלו בברלין, משם הוא צופה ברייך השלישי מתמוטט מול עיניו כשהצבא האדום נמצא מרחק נגיעה ממנו. התהודה האדירה והמועמדות לאוסקר סללו את דרכו להוליווד, שלא האירה לו פנים. המותחנים "הפלישה" (עם ניקול קידמן ודניאל קרייג) ו"חמש דקות מגן עדן" (עם ליאם ניסון) שביים, לא הצליחו, וגם "דיאנה" (עם נעמי ווטס) אכזב. וכך שב למולדתו, ובסרטו החדש "13 דקות" הוא חוזר לתקופה האפלה שלה.
"13 דקות" מעלה על המסך שיחזור לפרשה פחות מדוברת מההיסטוריה הגרמנית: ניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר בכינוס של המפלגה הנאצית במינכן ב-8 בנובמבר 1939. מטען נפץ שהטמין בחור בשם גאורג אלסר במקום, התפוצץ 13 דקות אחרי נאומו של היטלר, שנחלץ ללא פגע. בסרט הירשביגל משרטט את דיוקנו של אלסר כצעיר מלא שמחת חיים, שניסה לפעול להצלת האומה הגרמנית. חוקריו ניסו להוציא ממנו הודאה בדבר היותו איש שמאל מתנגד משטר, אך הוא נותר איתן בהסבריו כי עשה זאת ממניעים מוסריים. בסופו של דבר נשלח למחנה הריכוז דכאו, שם הוצא להורג בגיל 42.
הסרט שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין האחרון, יוקרן פעמיים ביום רביעי ושישי בסינמטק ירושלים במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי - זאת אף שאין בו כמעט נוכחות של יהודים, ורק אזכורים בודדים לעוולות שהם עוברים. "חייבים להתייחס לסיפור בהקשר ההיסטורי, ובשלב הזה הבעיה היהודית עוד לא הגיעה למימדים שלה בתקופת השואה", מסביר הירשביגל.
אבל גם ב"הנפילה" שעלילתו מתרחשת באפריל 1945 אין הרבה אזכורים לשואת היהודים.
"זה מתקבל על הדעת כי הסרט מספר על הימים האחרונים של היטלר בבונקר, ומה שלא הרבה יודעים זה שהוא אסר על האנשים בסביבתו לדבר על מה שקורה במחנות ההשמדה. זה לא פוטר את הגרמנים כי היו שמועות, וגם אם לא כולם ידעו או לא רצו לדעת על מה שמתרחש שם, זו עדיין האחריות שלהם. בכל מקרה לא היה צורך לאלץ את הנושא היהודי בתסריט כי האחריות של היטלר לשואה ידועה. כשצופים בסרט כולם יודעים למה הוא אחראי".
אלסר לא ידוע כמו מתנגדי משטר אחרים דוגמת סופי שול וקלאוס פון שטאופנברג, שפעלו נגד היטלר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ואף זכו לעיבודים קולנועיים. הירשביגל טוען כי הסיבה העיקרית היא שהדעה המקובלת לגביו היתה שהוא היה תמהוני ולא אדם שפועל כלוחם חופש. "הוא היה בחור תמים, והדמות שלו ריתקה אותי. לא קניתי את הסיפור שהוא היה משוגע, וכשהעמקתי בסיפורו גיליתי שהגרמנים צריכים להתגאות בו, לא להסתיר אותו", אומר הבמאי.
"אלסר הצביע על האנטישמיות כאלמנט אחד בתוך הבעייתיות שהוא זיהה בנאציזם. הוא היה אמן בעל רוח חופשית, ומה שהיטלר ואנשיו ייצגו מנוגד לכל מה שהוא האמין בו. היהודים היו אנשים שונים שבאו כפליטים ממקום אחר, והפחד מהשונה הזין את האנטישמיות. אבל מי שמחשיב את עצמו אמן לא מפחד מהזר והשונה, אלא סופג ממנו השראה. בחקירות שלו הוא דיבר על כך".
יש סברה שאומרת שהגרמנים מעדיפים להתעסק במתנגדי המשטר, ולא בזוועות שביצעו הנאצים במחנות ההשמדה, כיוון שקשה להם להתמודד עם עברם.
"אני יכול להבין את הרתיעה, אבל היא באה ממקום מובן. ראיתי את 'רשימת שינדלר' שהוא סרט מצוין, אבל גם הוא לא מתקרב לתיאור קצה קצהו של מה שאירע במחנות. המציאות שם היתה כל כך מזעזעת ובלתי נתפסת, שאי אפשר להעביר אותה למסך. עשיתי תחקיר על המחנות, אבל ירדתי מזה כי זה פשוט בלתי אפשרי ליצור סרט שמייצג את הרשע הזה באופן אמין. אי אפשר לקלוט את זה. במיוחד בתור במאי גרמני, אתה לא רוצה לעשות סרט על המחנות שייראה כמו סיור מודרך בהם. צריך למצוא דרך אחרת לגעת בזה, כי אסור לנו לטשטש את מה שהיה שם, והקולנוע עלול לעשות זאת".
החקירה של הירשביגל, יליד המבורג, על נסיבות עליית הנאציזם בגרמניה צצה כבר בסרט הקולנוע הראשון שלו והמצוין שלו "הניסוי" (2001), המבוסס על ניסוי הכלא המפורסם שנערך בסטנפורד ב-1971 בו נבחנה תגובת בני אנוש לסמכות משחיתה בעקבות מה שאירע בגרמניה. חמש ארבע שנים לאחר מכן עיבד את המחזה של שארל לוינסקי השוויצרי "יהודי רגיל" לסרט. עם זאת, "הנפילה" היה ונשאר הסרט הנוקב ביותר בעיסוק בהיטלר ואנשיו - אולי מאז ומעולם.
יצירת "הנפילה" הצריכה תעוזה אדירה מבחינת הירשביגל, כיוון שנגע בטאבו בגרמניה. לפני כן נזהרו הקולנוענים בני ארצו מלהציג את היטלר כבן אנוש.
מחקר של מרטין בריידי והלן יוז הדגים כיצד בעבר סרטים וסדרות גרמנים ניסו לפרק את דמותו של הפיהרר ונמנעו מלהציגו כדמות מלאה בעלת רגשות ומאפיינים אנושיים. לטענת החוקרים הבריטיים, "הנפילה" ניפץ את הטאבו הזה. "שברתי את כל החוקים, ועד היום בגרמניה כועסים עלי ומאשימים אותי בהאנשה של היטלר", אומר הירשביגל. "אותי חינכו שהנאצים היו מפלצות, אבל כשבודקים לעומק, מגלים שהם אנשים רגילים שהפכו למרושעים".
ב"13 דקות" הירשביגל נמנע מלהציג את פני היטלר - שמצולם מרחוק כיוון שהוא "דמות מאסיבית מדי, והסרט לא עליו", אבל ב"הנפילה" האתגר היה מורכב במיוחד: "היטלר הוא באמת התגלמות הרשע, והרוע שלו הוא מעבר לקיבולת שלנו. הוא היה פסיכופת בעל הרס עצמי. ניסיתי לתאר אותו בסרט כפי שהיה - כריזמטי ומקסים לבריות. יש מי שמאשים אותי שניצלתי את הדמות שלו למטרות בידור. זה לא הוגן. היטלר היה בן אדם, לא חיה. הוא לא היה פיל. צריך לתאר את הנאצים כפי שהם, ולנסות להבין איך מחצית מהעם הגרמני תמך בהם באותם ימים".
אולי ההאנשה שלו יכולה להראות שכולנו יכולים להיגרר לרוע כזה.
"כולנו יכולים להיות רשעים וההיסטוריה מראה שהכל מתחיל מאלימות. זה קו דק שעוברים ומשם הכל מידרדר. אלימות תמיד יוצרת אלימות, וזה מחזור שלא נגמר. המצב בעולם היום חסר תקווה. בגרמניה למשל יש היום בעיית גזענות חמורה ביותר כלפי מוסלמים. זה שוב חוזר, החשדנות כלפי האחר. הנוצרים והמוסלמים צריכים ללמוד מהיהודים איך לחיות בשקט ובלי רצון להכתיב לאחרים דרך חיים ודת אחרת".
הגזענות שחזרה לפעם בגרמניה ובאירופה כולה, החזירה גם את דמותו של היטלר לקולנוע הגרמני - הפעם בסרט "תראו מי חזר" של דיוויד ווננדט, שהפך ללהיט קופתי במדינה. בניגוד לדרמה התקופתית "הנפילה", מדובר בקומדיה מוקומנטרית שמחזירה את הפיהרר לחיינו בימים אלה, וכך חושפת את הפנים המכוערים של שנאת הזרים בגרמניה כלפי הפליטים מהמזרח התיכון. הירשביגל מודה שלא צפה בסרט, אבל שמח שבני עמו ממשיכים לעסוק בעול השואה - גם כיום.
"אני לא בטוח אם הגרמנים הצעירים יודעים איך להתמודד עם תחושת האשמה. 'הנפילה' פתח להם את הראש, אבל יש כאלה שחושבים שמה שהיה היה, והם לא יכולים לקחת אחריות על מה שעשו סביהם", אומר הירשביגל, "אני לא מסכים עם הגישה הזאת כי יש לנו אחריות כאומה, זו ההיסטוריה שלנו. תמיד נהיה הרשעים, ואנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה. אין דרך החוצה. אבל העיקר שיש דיון בנושא הזה - גם אם הוא נעשה על דרך ההומור".
אפשר לצחוק על הכל - רק לא על יהודים.
"נכון, לא נהוג ללגלג על יהודים בגרמניה. בדיחות שואה זה לא משהו שבא בחשבון, זה לא יהיה לעניין. אני חושב שרק לקורבנות יש זכות לצחוק על עצמם. מצד שני אני חושב שיש בזה משהו מתנשא שאי אפשר לצחוק על יהודים. זה סוג שונה של אנטישמיות. בסוף היהודים הם כמו כל בני האדם, צריך לכבד אותם, אבל גם להתבדח על חשבונם כמו כל אחד אחר".
