מחר חוזרים לשגרת הנטישה

ב-29.11 מציינת ישראל בפעם השנייה יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

בשאר השנה חוגגים יום יום אלפי גיבורים פצועים ושקופים את חג הנטישה הלאומית. בשום מקום ובשום מגזר לא מורגשת עוצמת הנטישה הלאומית כפי שחווים אותם פצועי מלחמה ומשפחותיהם/ן. בואו נודה אנחנן החברה הישראלית ומוסדות המדינה נטשנו את הלוחמים, לא בשדה הקרב אלא לאחר השיבה הביתה.

מחיר המלחמה הוא כבד למי שלחם בה . פריסת התשלומים בגין המלחמה אינה נגמרת כשאחרון הכדורים נורה. הלוחמים ממשיכים לשלם עם ריבית רצחנית למשך כל שארית חייהם של הגיבורים הפצועים והשקופים.

אמת פשוטה אחת שכחנו כולנו : הנפש האנושית אינה בנויה למלחמה והאפקט שלה הוא מזיק באופן בלתי הפיך לנפש של הלוחמים.

המחיר שמשלמים מי שלחמו את מלחמותינו בדמות פציעות הגוף השבור והמרוטש ו/או בנפש המיוסרת שלעולם לא תדע עוד שקט.

החברה הישראלית התרגלה לנטוש את לוחמיה עם סיום הלחימה. אני זוכר את מאות האנשים שהלכו להלוויתו של חייל בודד במהלך צוק איתן או המאות שביקרו לוחם פצוע בבית הלוחם. אף אחד לא היה שם כשהוא יצא מבית החולים. אף אחד לא תמך בו במהלך המאבק הבירוקרטי באגף השיקום. כמה מאיתנו יודעים לגלות סימפטיה והצדעה לגיבורים הפצועים והשקופים שמתמודדים עם המתנות שהמלחמה השאירה בנפשם ?

אנחנו משקיעים מיליארדים בכדי לצייד את מיטב בנינו בטכנולוגיה הצבאית הטובה ביותר ולספק להם את ההגנה הכי טובה שיש בכדי שישרדו את שדה הקרב. אנחנו נוטשים אותם כמעט מיד עם תום הקרבות. אנחנו כחברה שוכחים שאנחנו הלוחמים לא נולדנו כמכונות הרג. מערכת העצבים הסימפתטית שלנו אינה מתוכננת להתמודדות עם לחימה במשך 24/7 לעיתים לתקופה של חודשים. הדימוי והביטחון העצמי שלנו נובלים מהר תחת תחושת איום אקוטית על חיינו.

תהליך הריפוי העצמי של פציעה רגשית אורך לפחות פי 10 מתקופת הפעילות המבצעית של לוחם. כפי שפגז יכול לקטוע רגל חווית הלחימה יכולה לקטוע את הנפש. אתה יכול ללמוד לחיות טוב בלי רגל, טוב מאד אפילו, אבל הרגל לעולם לא תצמח בחזרה. בדיוק אותו דבר בפציעה נפשית/רגשית . אתה יכול ללמוד לנהל אותה, לחיות לצידה אך לעולם לא תחזור להיות למי שהיית קודם למלחמה מבחינה נפשית/רגשית.

בתאריך היסטורי זה (לידת המדינה בהצבעה באו"ם ב 1947) בו בחרה המדינה להודות, להכיר, להוקיר ולראות את פצועי מלחמותיה אנחנו חייבים לעצור לרגע ולהבין שאם אנחנו הולכים להמשיך לקדם מלחמה כפתרון תמידי לחוסר הביטחון הקולקטיבי שלנו, אז אנחנו מוכרחים להתחייב לשיקום הנערים הצעירים חוזרים הביתה בחיים, אך עדיין שבורים ופגועים מבחינה רגשית. תקציב המדינה צריך ללא ספק להיות מחויב לריפוי הלוחם לא פחות מאשר הכשרתו להרוג. אם לא ניקח על עצמנו התחייבות זו אנו הופכים להיות האויב הכי גרוע שלנו. הנטישה הלאומית של לוחמים שנשלחו לשדה הקרב ושילמו מחיר כבד בגופם ו/או בנפשם היא הבגידה מהסוג הגרוע ביותר. לא מספיק להתגייס להאכלת הלוחמים רגע לפני שהם נכנסים לזירת הלחימה אנחנו צריכים להיות לצידם כשהם מתמודדים עם הפציעה לאורך שנים. אנחנו אחראים לריפוי של החיילים שאותם שלחנו להרוג את אויבינו בכדי שנוכל להמשיך לשתות קפה, לקנות שוקולד בדיוטיפרי וללכת עם המשפחה לחוף הים בקיץ.

נחמד ויפה שאתם מוקירים אותנו היום אבל תנסו לא לנטוש אותנו מחר. .

בכל מקום בטקסט שכתבתי לוחם התכוונתי גם ללוחמת.

בכל מקום בטקסט שהתייחסתי לפצוע התכוונתי גם לפצועה.

בכל מקום בטקסט שבו הצדעתי לגיבור הצדעתי גם לגיבורה, וכך הלאה.

רמי יולזרי, "רצים עם רמי" עמותת נט"ל, מתמודד עם פוסט טראומה מלחמת לבנון הראשונה

קו הסיוע של נט"ל 1800-363-363