"הקרקס הנסתר": ג'ניפר איגן עושה את הסיקסטיז

שנות ה-60 באמריקה נתפסות בתודעה כתקופה זוהרת, שבה רוב האנשים רדפו אחר צדק חברתי ופוליטי, ריחפו על פני המציאות בעזרת אי אילו חומרים הילוציגנניים, ובילו את עיקר זמנם ברביצה בחיק הטבע, בהופעות של גרייטפול דד, או במרתפים מעושנים מקשיבים לאלן גינזברג. ההיסטוריה, כמובן, הרבה יותר מורכבת. המוני אנשים אחרים באמריקה חוו את השנים הללו בצורה לגמרי אחרת, אבל לא בכדי התרבות המערבית אוהבת להתרפק על התקופה הזו במן נוסטלגיה סכרינית, כי בכל זאת היה בה עניין שגורם גם להיסטוריונים וגם לאמנים וסופרים לחזור אליה ולנסות להבינו, או אפילו לחוות אותו שוב - באופן הנידון לכישלון מראש.

הדמויות ברומן הראשון של ג'ניפר איגן ,"הקרקס הנודד", גם אם לא גדלו והתבגרו לתוך הסיקסטיז, הוגדרו על ידי שנים אלו שהתוו את צעדיהם. בעיקר את את פיבי או'קונר, שהיתה רק ילדה תמימה בסיקסטיז, בזמן שאחותה קפצה אל מותה באיטליה. פיבי מובילה את הרומן, שנים אחר כך, כשהיא מחליטה לעזוב את חייה הקטנים וחסרי המעוף בצל אמה (אביה, דמות דומיננטית בחייה ובחיי פיית', מת גם הוא לפני כמה שנים ממחלה) ולנסוע לאירופה כדי להתחקות אחר מסעה האחרון של אחותה הגדולה לפני שקפצה אל מותה.

ודי בילדי משפחת אוקונר בעצמם כדי לראות את התמונה כולה: משפחה שהיא מיקרוקוסמוס פוסט-סיקסטיזי. ברי, האח, הפך לאיש מחשבים, ובעצם למיליונר תכליתי שרואה את המציאות בצורה חד-משמעית. ברי הוא קו הממשיך את אב המשפחה, שאהב כל כך לצייר (ולדברי אשתו היה צייר די בינוני), אך נאלץ לעבוד ולפרנס את משפחתו כמהנדס באיי.בי.אם, ולטענת בנותיו זה מה שגרם לו לחלות.

פיית', מי שהאמינה שבאמת אפשר לשנות משהו בעולם, והלכה עם האמונה הזו שלה עד למקום אלים וחסר מוצא - התרסקה על סלעי המציאות. ופיבי נותרה כדי להמשיך משם, בלי מושג לאן בדיוק ללכת. אמא שלה היא ילדת פרחים מאוחרת, המקובעת ב"חיים הקטנים שלה", אבל למעשה רוקמת אותם כמו אפודה נצחית, עד שגם היא עוברת שינוי שכולל אהבה ועבודה חדשה.

"הקרקס הנסתר". מחווה לשנות ה-60

פיבי בשלב מסוים פוגשת באופן "מקרי" את וולף, האקס החצי מיתולוגי של אחותה, שנגרר אחריה במסעה אחר התחנות האחרונות בחייה של פיית, ובמיוחד אל החוף באיטליה שבו מתה. המתח ההיסטורי, הטרגי והאירוטי בין וולף לפיבי מהווים ממד משמעותי במסע הזה, שגם לו יש תחנות, שיאים וקפיצת ראש מטאפורית על סלעי המציאות.

בשלב הזה של העלילה פיבי בעצם מוצאת את עצמה ללא כל הגנה והדרכה בעולם, בתור הבת הקטנה למשפחה שהביחד שלה אמנם היה סוג של אשליה, אבל כאמור, גם אשליות הן דבר שמתנפץ, ולפעמים לא נותר הרבה מאחוריהן.

כל אחת מהדמויות בספר של איגן היא נמשל שונה של שנות ה-60. ילדי הפרחים ודור הביט התקיימו בתוך עולם חלופי, בעוד שבמסלולים מקבילים אליהם התקיים במלוא עוזו עולם פוליטי, צבאי וציני, כפי שהיה לפניהם וכפי שהיה אחריהם. אבל הם באמת האמינו, לפחות חלקם, שאפשר לשנות אותו, שיש להם כוח.

למעשה הם הרגישו שאין להם ברירה אחרת, ובפרספקטיבה היסטורית

הם בהחלט הגיעו להישגים, אבל אותו תום הגיע גם עם אמונה נאיבית וגורפת של שינוי כולל. את זה הם לא השיגו. את זה לא היה להם סיכוי להשיג מלכתחילה. וזה אולי משהו שגרם להנגאובר הקולקטיבי המריר וחסר התקומה שכבש את אמריקה אחריהם. 

כפי שמראה הרומן "מפגש עם חבורת בריונים", איגן יודעת ליצור תמהיל הרמטי של אינדי ומיינסטרים, או במילים אחרות, לקחת פריפריה תודעתית ולמקם אותה במרכז, בחזית, על ידי דמות תלושה, לא חשובה בהכרח ולא מאוד דומיננטית. סיפור המסגרת שלה ואופן שזירת העלילה, נשאר מאוד מסורתי ואפילו "מהוגן". לעתים גם העוצמה הדרמטית, המלודרמטית, של הסיפור מעט גולשת מהסיר,  במיוחד לקראת סוף הספר.

"הקרקס הנודד"הוא לא רומן מורכב מדי, אבל הוא כן ונוגע ללב, ומדי פעם, בין הסצנות, מבליחים  רגעים נפלאים של כתיבה ותיאור רגשי. לפעמים זה ניכר במשפט, או באופן שאיגן מתעכבת על מבע של דמות. אבל ההישג האמיתי של הרומן הלא מושלם הזה, הוא שאותו "תום" שאבד אי שם בסיקסטיז, מרגיש תוך כדי הקריאה כמו עולם שהתקיים על כוכב לכת אחר.

"הקרקס הנסתר", מאת ג'ניפר איגן. מאנגלית: ברוריה בן ברוך. עם עובד. 411 עמ'.