הילד מסרב להופיע במסיבת חנוכה בגן - מה עושים?
כל הילדים שרים, רוקדים ועושים פוזות למצלמה ורק הילד שלכם צמוד אליכם ולא רוצה לשתף פעולה. לפני שאתם נלחצים ומנסים לשכנע, כדאי לבדוק מה בדיוק עומד מאחורי הסירוב. אז מה הדרך הנכונה להגיב לסיטואציה הזו?
גם הילד שלי, בדיוק כמו ילדים אחרים בימים אלו, מתרוצץ כבר שבועיים ברחבי הבית ושר את כל השירים המתוכננים למסיבת החנוכה בגן. "אמא בואי, אני אעשה לך הופעה", הוא אומר לי, וכל המשפחה יושבת כקהל נאמן וצופה בו כשהוא שר ומבצע את כל התנועות. אבל כשהגיע היום המיוחל, אותו ילד פתאום מצהיר בקול רם שהוא "לא מתכוון להשתתף באף ריקוד". נשמע מוכר?
הרגע הזה מוכר להרבה הורים, ובעקבותיו מתפתח אצלנו ההורים "מתח תפקודי", שקורה לנו כשהילד בוחר לעשות דבר המנוגד לדעת הרוב או לכיוון המחשבה שלנו כהורים. מצד אחד, אנו כהורים רוצים לאפשר לילד לבחור את בחירותיו ולא להכריח אותו לעשות דבר שלא מרגיש עימו בנוח, במיוחד כשמדובר בשדה החברתי, אך מהצד שני אנו רוצים לדחוף אותו לעשות "מה שצריך" (בעינינו או בעיני הסביבה).
מתחילות לעלות בנו השאלות אודות תפקידנו כהורה: האם להכריח אותו להשתתף ולהתמודד עם הפחד? הרי הוא יודע את כל השירים והתנועות. לדיון הפנימי מצטרפים קולות נוספים מתובלים ברגשות אשם: מה עשיתי לא נכון שהילד שלי ברגע האמת חוטף רגליים קרות, אולי יש לו בעיה חברתית, אולי הוא ביישן מדי? אולי זה גנטי? הרי גם אבא שלו היה כזה בתור ילד.
מה עשיתי נכון?
רגע לפני שאתם מחפשים מה לא בסדר אצלכם או חמור מכך - מה לא בסדר בילד שלכם, אני רוצה להציע לכם כיוון מחשבה אחר לחלוטין. במקום לשאול "מה עשיתי לא נכון?", תשאלו את עצמכם "מה כן עשיתי נכון שהילד שלי מאפשר לעצמו, למרות הסיטואציה החברתית המחייבת והלחץ מהסביבה, להיות מחובר למה שהוא מרגיש, ולהיות אמיץ מספיק כדי לעמוד מאחורי הרגשות שלו?". במילים אחרות, אם הילד שלכם מרגיש מספיק אמיץ להתנהג כפי שהוא מרגיש - יש מצב שעשיתם משהו טוב.
בעולם האימון יש מונח שנקרא "אינטגריטי" שמשמעותו שלמות תפקודית שלנו כבני אדם, כלומר הלימה בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו עושים בפועל. ילדים תמיד ולעולם מכוונים עצמם להיות באינטגריטי מלא כלפי עצמם. הם לומדים לצאת ממצב זה באמצעות המבוגרים שהרבה פעמים, ומתוך כוונה טובה, קשובים יותר לסביבה, לחובות, לצריכים ולמה "נכון" כרגע לעשות, אבל זה לא תמיד הדבר הנכון לאדם שמולנו, ולפעמים האדם הזה הוא ילד בן 4.
עוד בערוץ הורים:
כך אתם גורמים לילדים שלכם להפרעות אכילה
ההתנהגות של הילדים שלנו היא תשדורת חשובה אלינו. ילד בוכה ו"עושה דווקא", ילד שנצמד לרגל שלנו, ילד שלא רוצה להתלבש, ילד שמסרב להשתתף ולהופיע, ילד ששותק ומסתגר וילד שמח ופעיל - כל אלו ועוד הן התנהגויות שבאמצעותן מנסה הילד להגיד לנו משהו על עולמו הפנימי, על איך הוא מרגיש ועל הביטחון שלו בתחושת השייכות ותחושת הערך שלו.
אם נהיה מספיק קשובים ופתוחים לשאול ולברר, ולא נמטיר עליו ישר את משנתנו הסדורה בתוספת לחץ מצידנו, נקבל חלון הצצה אל עולמו הפנימי ונצליח למצוא פתרונות ודרכי פעולה מועילים וחיוביים יותר שיהיו מדוייקים לילד ויבנו ויקרבו את היחסים ביננו.
לעזור לו ולא לדחוף אותו
אלפרד אלדר, מייסד הפסיכולוגיה האינדווידואלית ומי שייסד את תחום החינוך ההורי, טען לפני למעלה מ-100 שנה ש"האדם הוא המומחה הכי טוב לעצמו" ואני כל כך מסכימה עם המשפט הזה – כי מי יודע טוב יותר מאיתנו מה נכון לנו? אף אחד! ילדים לא שונים ממבוגרים וכל מה שהם זקוקים לו הוא מבוגר אחד שיידע לשאול אותם שאלה טובה שתכוון אותם אל עצמם ואל התשובה הנכונה להם.
התפקיד שלנו כהורים הוא לעזור לילדים להתכוונן אל תוך עצמם. יכול להיות שנגלה שזו באמת רק התחושה הפנימית שלו שמונעת ממנו להשתתף, אבל כל זמן שהוא לא מרגיש בטוח ונינוח חברתית לא יהיה לו אומץ לקחת חלק, אז מה הטעם לדחוף אותו להשתתף אם הוא בעצמו לא מרגיש מספיק בטוח לנסות?
לפייסבוק הורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו
הילדים נולדים כשהם יודעים מה הם צריכים ומה יעזור להם. כשנשאל אותם לשלומם, מה הם זקוקים לו, ואיך ניתן לעזור להם, נוכל להיות מכוונים יותר כדי לעשות פעולות ספציפיות שיעזרו להם לפתור את הבעיה - במקרה זה להרגיש שייך יותר למסגרת החברתית שהילד חלק ממנה.
בדרך זו אנו מגדילים את הסיכוי שבמסיבה הבאה הוא יסכים לקחת חלק פעיל יותר, שבכיתה הוא לא יתבייש להגיד את התשובה, שהוא יתחבר עם יותר ילדים ועוד ועוד.
לשנות הגדרות
כשיצאנו מהגן לאחר מסיבת החנוכה, וצעדנו לכיוון האוטו, שאלתי את הילד שלי: "ראיתי שידעת את כל השירים והתנועות, למה בכל זאת בחרת שלא להשתתף?". והוא ענה לי בכנות שרק ילד יכול לענות: "אמא, אני לא מרגיש שאני מכיר טוב את כל הילדים בגן".
הקשבתי לו קשב רב והמשכתי לשאול: "אז מה יעזור לך להרגיש שאתה מכיר אותם?" והוא ידע: "אולי נזמין את החברים אלי לבית?", הציע בהתרגשות. האם השנה הוא ירקוד במסיבת חנוכה? אולי כן ואולי לא. אבל מה שבטוח יהיה לו את המרחב המלא לבחור בחירה אמיתית ובטוחה.
וברוח חנוכה, הנה שלוש הארות חשובות על הורות שלכם:
1. "כותרת" יוצרת מציאות - ילד שלא משתתף במסיבת חנוכה יכול להיות מוגדר אצלכם לעיתים כילד מרדן, ילד ביישן, ילד סנוב או ילד עם בעיות חברתיות אבל תוכלו לבחור לראות אותו אחרת: רגיש לעצמו, מבין את עצמו ומחובר לעמוד שדרה פנימי שלו ורק שלו ומסמן לו מה אפשרי עבורו לעשות באותו רגע ומתוך כך תוכלו לברר איתו מה הוא צריך מכם ומה יעזור לו.
ברגע שמשנים את הכותרת, כלומר את הפרשנות שנותנים לסיטואציה, אפשר לבוא אליה בגישה אחרת שבונה את הילד שלכם ופותחת עבורו אפשרויות ולא סוגרת אותו.
2. שאלה יוצרת מציאות - במקום לשאול את עצמכם איפה טעיתם ומה עשיתם לא נכון ומה זה אומר עליכם כהורים, תשאלו מה עשיתם נכון ומה זה אומר על הילד שלכם שהוא מרשה לעצמו להיות הוא מולכם (רמז: במקום שבו אני מרגיש נוח וטוב אני מרשה לעצמי להיות מי שאני).
3. פעולות יוצרת מציאות - אחרי כל אלה, כשמבינים טוב יותר מה הילד שלנו מרגיש, למה הוא זקוק מאתנו, ומה יעזור לו להתחזק ולהיבנות הלאה מתוך הסיטואציה אפשר לבחור יחד איתו טוב יותר איזה פעולות לעשות. לא כאלה כלליות אלא כאלה שמותאמות ספיציפית אליו וליחסים שלנו ביחד.
לילדות האלה (ובמיוחד לאחת מהן) כנראה לא תהיה בעיה עם הופעה במסיבות בגן. צפו בסרטון:
הכותבת עוסקת בייעוץ משפחתי, הדרכת הורים
ואימון ליחסים במשפחה
לפנייה לכתב/ת 
