לקפוץ מהמיטה ב-4:30 לפנות בוקר כדי להגשים חלום
אחרי שפחדה, התרגשה, התייאשה, התאהבה מחדש בבעלה וכמעט התעלפה, ליאת עיני חצתה את קו הסיום וסיימה את חצי המרתון הראשון בחייה. ואחרי כל זה היא לא מפסיקה לראות את האכזבה בעיניים של אנשים
טורים קודמים של ליאת עיני:
לא לפחד מהפחד: הדרך הארוכה שלי לחצי מרתון
שלא תבינו לא נכון, עברו כמה ימים מהרגע שקיבלתי את המדבקה ומיהרתי להדביקה בגאווה על האוטו, תוך כדי שאני מודיעה לבעלי שלא מוכרים אותו בשנים הקרובות. בימים האלה שעברו בעיקר ניסיתי להבין את גודל ההישג. הקושי לאט לאט נשכח, ממש כמו הכאב של הלידה, אבל לעבור חצי מרתון מבחינתי זה היה מסע ארוך שכלל את כל קשת התחושות והרגשות, לא דילגתי על אף שלב.
.JPG "( )")
תסכול והתרגשות
פחד: כל כך הרבה חששות היו לי – מה יהיה אם אצטרך לשירותים? מה אעשה אם פתאום תכאב לי הברך או הבטן? מה יקרה אם אפול? כל הפחדים האלה, שלא עזבו אותי ימים ולילות, הם לא פרי דמיוני המפותח, אלא מצבים שכבר קרו בריצות ארוכות שעשיתי, כך שידעתי שכל ריצה היא עולם ומלואו. יודעים איך מתחילים אותה אבל אי אפשר לדעת איך מסיימים, ולא כל הדברים תלויים בנו, גם אם מגיעים מאוד מוכנים.
התרגשות: אני עושה חצי מרתון! מה שמכיר אותי ממש טוב יודע שזה בין הדברים הכי לא הגיוניים שאעשה. תמיד כשאנחנו מגיעים למרוצים אני מתעקשת שבעלי ימצא את החניה הכי קרובה כדי שלא אצטרך ללכת יותר מדי. תמיד אני גם עייפה ותמיד קר לי ואין לי יותר מדי כוח לשום דבר, אז איך בכל זאת קרה הנס הזה? ומה גרם לי לקפוץ מהמיטה ביום שישי בשעה 4:30 לפנות בוקר ולנסוע לעמק החולה כדי לרוץ? אין לי ממש הסבר הגיוני לשיגעון, רק יודעת שככל שהתקרבנו ליעד, מפלס ההתרגשות שלי עלה.
תסכול: התחלנו את המרוץ יחד - אורלי, מירב ואני. עשרת הקילומטרים הראשונים שלנו היו מעולים. רצנו בקצב מהיר יחסית, הרגשנו טוב, דיברנו, אפילו השמש החזקה לא הפריעה לנו. בחצי השני של המרוץ הגוף פתאום נהיה כבד יותר. באזור הקילומטר ה-17 הרגשתי שזהו, לא יכולה יותר. כפות הרגליים שלי כאבו, פתאום השמש הציקה ורצתי בקצב איטי.
לא ראיתי את הסוף מגיע וכל המחשבות החיוביות נעלמו להן. השיחות והמחשבות שהיו בדרך נגמרו, ומה עושים עכשיו? לא האמנתי שזה קורה. אין סיכוי שעשיתי את כל הדרך הזו ופה אני נשברת. "את יכולה, את יכולה", לחשתי לעצמי. "בא לי למות", עצמי לחשה בחזרה. לא היה לי כוח, לא היו לי אנרגיות ולא ידעתי מה עושים עם המסלול המשעמם הזה שלא נגמר (כמה כבר אפשר להסתכל על נוף ירוק שנראה בדיוק אותו הדבר כל הזמן?).
אהבה: בדיוק ברגע שהייתי מיואשת לחלוטין הוא הגיע. הבעל שלי, החבר שלי, זה שאני יכולה לריב איתו כל יומיים וחצי, אותו אחד שמעצבן אותי כשהוא לא סוגר את הדוד ומשאיר אורות דלוקים, הפרטנר שמרגיז אותי כשהוא מאחר להגיע הביתה כי הייתה תאונה או ישיבה שהתארכה, פתאום הוא הגיע והתחיל לרוץ לידי. שאל אם אני בסדר אבל לא הצלחתי לדבר רק חשבתי איך הוא תמיד מגיע בדיוק כשאני צריכה אותו.
עשיתי לו עם הראש סימן שאני חיה ולא הולכת להתעלף בקרוב ופשוט רצנו ביחד. הוא דאג לעודד כל הזמן כי כנראה היה לו ברור שאם אני לא מסיימת את זה, יהיה עצב גדול בבית שלנו אז אין סיכוי שלא מגיעים לקו הסיום, זו פשוט לא הייתה אופציה.
בשלב מסוים רצנו שנינו בשקט, רק מחכים כבר לסיים (כלומר אני מחכה והוא מעודד). הוא שאל אם אני רואה את הסוף אבל לא ראיתי כלום. הוא התעקש שהנה אנחנו עוד רגע שם ואני זרמתי איתו כי לא הייתה לי ממש ברירה. אלה היו הקילומטרים הארוכים בחיי.
שמחה גדולה: "די נו, אין סוף למרוץ הזה?", חשבתי לעצמי, אבל אז, ממש כמו בסרטים, עמד רון המאמן שלי וצעק לי "כל הכבוד". פתאום גם ראיתי את הסוף אי שם באופק, ולהפתעתי חזרו לי הכוחות.
רצתי הכי מהר שאפשר, הרגשתי איך אני עוד רגע נחנקת מרוב התרגשות ודאגתי שלא תהיה איזו פאדיחה לפני הסיום, כמו התעלפות, הקאה או נפילה (הכול עבר לי בראש שעוד רגע עלול לקרות) ואז חציתי את קו הסיום.
זה מסוג הדברים שקשה להסביר - אושר מזוקק בעוצמות אדירות. כל הגוף כאב אבל הנפש התפוצצה משמחה. כנראה שככל שהאתגר יותר קשה, ככה הסיפוק של ההצלחה גדול יותר. אז מי אמר שקשה זה רע?
מרוץ העגור - יצאנו לדרך:
לפנייה לכתב/ת 
