היד שמאכילה גם נותנת סטירה
בעלי קבוצות יושבים למאמן על הראש, טוחנים לו את השכל, מפריעים לו לנהל את המשחק, וכשהקבוצה מפסידה - מפטרים אותו
אלעד חסין הוא המאמן החמישי שפוטר העונה בליגת העל בכדורסל, כשחלפו רק שמונה מחזורים. אריק שיבק הביא את אילת לגמר הפלייאוף רק לפני כמה חודשים, אחרי ניצחון על מכבי ת"א בסדרה. עודד קטש לא הצליח בעונה שעברה בהפועל ת"א, ולמרות זאת ההנהלה לא חתכה את החוזה שלו בקיץ. גיא גודס קיבל הארכת חוזה במכבי ת"א כפיצוי על מינויו של פיני גרשון לעוזרו. שנתיים נפלאות נמחקו מהרקורד של נדב זילברשטיין, שפוטר מנס ציונה אחרי פתיחת עונה חלשה.
המשותף לכולם: טעויות של ההנהלות. או שהן טעו כשהחתימו את המאמן או שטעו כשפיטרו אותו, כי בדרך כלל המאמנים הם לא הבעיה. אסור לעשות הכללות, אבל מבין מרכיבי הקבוצה, המאמנים יותר מקצועיים מההנהלה ומהשחקנים. הם כמובן לא חסינים מטעויות, וזכותה של הנהלה לפטר. השאלה: האם זה הכרחי או שהצעד נעשה רק כי צריך להראות שעושים "משהו"?
אילת באמת הייתה אבודה במשחקים האחרונים של שיבק. שחקני מכבי ת"א נראו כאילו הם עושים סבוטאז' בהפסד לאשדוד. גם הפועל ת"א הייתה המומה כשאיבדה יתרון גדול והפסידה בבית לנהריה. אנשים המומים זקוקים לטיפול בהלם, אבל צריך לשאול אם דווקא האיש על הקווים הוא זה שצריך לשלם את המחיר.
מי שלא מבינים את המשחק אומרים ש"לקבוצה יש בעיה בריבאונד" או "קולעים נגדנו יותר מדי שלשות". הם לא יודעים איך לפתור את הבעיות. הם לא מבינים ששחקן שמשתכר 100 אלף שקל בחודש עבר מתחת לחסימה או פתח את הקו במקום להוביל את השחקן שלו לאמצע. מפילים הכל על המאמן, והבעיות נפתרו.
למאמן של קבוצה מקצוענית, שמשחקת פעמיים בשבוע, אין זמן לתקן הרגלים גרועים של שחקנים שהתקבעו לפני שנים. משחקן מצופה לשלוט ביסודות ולבוא מוכן, מאמן יכול לתקן פה ושם.
בעלי הקבוצות אולי חושבים שאם המאמן היה עובר לשמור אזורית, הכל היה מסתדר. יכול להיות שעם דריל מונרו, קטש היה מאמן בהפועל ת"א עד היום. ומי שהחליט לשלם יותר ממיליון דולר לג'ורדן פרמאר הכשיל את גודס ודפק למכבי ת"א את העונה.
מנהלים מפטרים מאמן כי הם מצפים שיעשה קסמים, אבל מאמנים הם לא קוסמים. לכל קבוצה מותר להחתים שמונה זרים, אבל לפני שממצים את חילופי השחקנים מחליפים מאמן. למה? אולי בשביל לזרוק ליטרת בשר לאוהדים ולתקשורת ולהוריד לחץ מההנהלה.
כשמנהלים ובעלי קבוצות מתחילים לבדוק אופציות עם מאמנים מחליפים, הם יודעים שבמדינה שבה כמעט תאונה ביחידה סודית בצה"ל הופכת תוך חצי שעה לכותרת באתרי האינטרנט, אי אפשר לשמור בסוד פגישה בין בעל קבוצה למאמן. כשהתקשורת שומעת "רעשים", היא מתחילה לחפור ומדליקה את האוהדים. רוב האוהדים מבינים רק ניצחון או הביתה. כשעשרים פרחחים שצועקים לפטר את המאמן הופכים לידיעה חדשותית, המאמן מאבד את הסמכות, הקבוצה מתפרקת ויאללה הביתה.
את אף אחד לא מעניין אם קבוצה מפסידה בגלל פציעות של שחקנים או הגרלה קשה. בסוף הפצועים מחלימים, המשחקים הקלים מגיעים, ומאמן חדש קוצר את ההצלחות. פיטורי מאמן פותרים בעיות רק כשהמאמן הוא הבעיה. למה הניצחון מיוחס לשחקנים, אבל ההפסד למאמן?
הכיסא הקטן ליד האוזן
בעלי קבוצות הם יזמים. לא כל יזם הוא בהכרח גם מנהל טוב. חלקם מקבלים החלטות על כספים לא שלהם, שמגיעים בדרך כלל מהעירייה. זה לא מפריע להם לקחת כיסא קטן, לשבת ליד אוזנו של המאמן ולהפריע לו בניהול המשחק. לדעתי, במשחק של מכבי ת"א בראשל"צ נשבר שיא, כשבתחילת הספסל ישבו בעלי הקבוצה, ניקולה וויצ'יץ', פיזיותרפיסט, אפסנאי ועוזר מאמן. כשאבי אבן רצה לפנות לשחקן, הוא היה צריך לעבור שבעה-שמונה אנשים וללכת עד לקצה הספסל.
במשחקי חוץ אין מקום מסודר למנהלי הקבוצה האורחת, וסביר שבמקום לשבת סמוך לקהל עוין הם מעדיפים את הספסל - אבל לפחות שיישבו בסופו. האגדה מספרת שרלף קליין דרש משמעון מזרחי, ממציא הכיסא הקטן ליד אוזנו של המאמן, סעיף בחוזה שיבטיח שאף אחד לא יישב לידו במהלך המשחק. אני מייחס את הסיפור לפולקלור, כי בפועל לא רק שהבעיה לא נפתרה, היא החמירה והתפשטה לכל הקבוצות.
בעלי הקבוצות והמנהלים רוצים לעשות טוב, אבל הקהל רואה את התגובות שלהם להחלטות של המאמן. מה חושבים האוהדים של ראשל"צ או אילת, כשיצחק פרי או מוטי אמסלם תופסים את הראש או מניפים ידיים לשמיים בזמן שהמאמן שלהם מבצע חילוף או עובר לשמור אזורית? התגובות האלו גורמות לבמאי הטלוויזיה לשים על המנהלים מצלמה קבועה, וזה בעצם מה שהם רוצים. יעקב שחר ואבי לוזון לא יודעים שהם מצולמים נון-סטופ? אבל הם משתוללים מכעס ביציע, לא בתוך המגרש.
תארו לעצמכם שהמנכ"ל היה מתיישב לידכם במשרד כל היום, מייעץ ומעביר ביקורת על מה שאתם עושים. ואם זה לא מספיק, יום העבודה שלכם היה עובר בשידור ישיר בטלוויזיה, וכל החברים והשכנים היו רואים ושומעים הכל. לא הייתם יוצאים מדעתכם? מנהלים יושבים למאמן על הראש, טוחנים לו את השכל, מציעים לו הצעות שקשה לסרב להן, מפריעים לו לנהל את המשחק, וכשהקבוצה מפסידה - מפטרים אותו.
חיי המדף של המאמנים מתקצרים בליגה צפופה. אני עדיין לא רואה את הבשורה שהביא ז'אן טבק למכבי ת"א, ואת הניצחונות שמביאים עודד קטש, שרון אברהמי ועופר ברקוביץ' לאילת, הפועל ת"א ונס ציונה. אשדוד/באר טוביה הפכה פתיחת עונה של שלושה הפסדים לחמישה ניצחונות רצופים כי צביקה שרף יותר חזק מההנהלה.
האגו של קובי
ואת מי לא פיטרו למרות שהוא לא פוגע ממטר? את קובי בראיינט. לבראיינט נתנו לבחור בעצמו את מועד הפרישה שלו. אף אחד לא ייקח מקובי את העבר שלו, אבל ההווה העלוב דופק ללייקרס את העתיד.
ובואו נוותר על ההשוואה למייקל ג'ורדן. אי אפשר להשוות אף אחד לג'ורדן.
גם מייקל עשה סיבוב מוזר בבייסבול, ומשך עונה מיותרת בוושינגטון. אבל אם הוא גרם לנזקים, זה רק לעצמו. קובי בראיינט הוא הלייקרס ב-20 השנים האחרונות, ולאף אחד במשרדי ההנהלה אין את האומץ לחתוך אותו.
קארים עבדול ג'באר משך עד גיל 42 מסיבות פיננסיות, אבל תרם עד למשחק האחרון ואחרי סיבוב פרידה לפנתיאון. לקובי אין בכלל עניין בשחקנים שסביבו ובמועדון שהוא הסמל שלו. שישלמו עוד 25 מיליון דולר על כלום ויגידו תודה על חמש אליפויות. מותר לספורטאי למשוך את הקריירה מעבר לשיא, אני אפילו אוהב את זה. רק לא להיות פאתטיים.
לפנייה לכתב/ת 
