כל הג'אז הזה: פסטיבלים נולדים בז'אנר
עם פתיחתו של פסטיבל ג'אז בירושלים הכירו גם את פסטיבל "סופר-ג'אז" באשדוד, ואת פסטיבל "בלוז בעיר" בתל אביב. את מי אפשר לראות שם, מדוע הז'אנר צבר פופלריות והאם הקהל הישראלי באמת יגיע לאירועים?
האינפלציה הגואה בתחום הג'אז בישראל מפתיעה ומשמחת בעיקר לאור העובדה, שהשנה החולפת נרשמה כאחת הגרועות בתולדות הז'אנר, כך לפחות על פי נתוני המכירות בעולם. חברת המידע הבינלאומית Nielsen, שעוסקת בין היתר בפילוח נתוני הצריכה של שוק המוזיקה העולמי, פרסמה בתחילת השנה דו"ח שהציב את הג'אז והמוזיקה הקלאסית בתחתית רשימת הפייבוריטים של צרכני המוזיקה בארה"ב עם מכירות של 1.4% בלבד מכלל מכירות המוזיקה.
כהן יודע היטב שריכוז כזה של פסטיבלים ואירועים בישראל ובתחום שנחשב עדיין כנישה, עלולה להוות מכשול. "אני מקווה שהפריחה הזו תבוא לידי ביטוי גם בקהל ושיש בארץ מספיק קהל כדי להכיל את כל הפסטיבלים", הוא אומר.
"אני לא רואה בזה שום בעיה, ההיפך, כמה שיותר, מבורך. יש מקום לכולם", אומר הסקסופוניסט ומנהל בית הספר רימון, עמיקם קימלמן, שהשיק בתחילת חודש אוקטובר האחרון פסטיבל חדש ביפו. "קהל הג'אז לא גדול במיוחד, בטח לא במושגים של פופ, רוק ואפילו מוזיקה קלאסית שאליהם זורמים קהלים גדולים. אני חושב שככל שיהיו יותר פסטיבלים כך תגדל המודעות לתחום. יש מוזיקאים נפלאים שרוצים לנגן, יש קהל שרוצה לשמוע. יש מקום לכולם".
קימלמן, כמו אחרים, מאמין שההיצף העכשווי קשור בין היתר גם בגידול משמעותי בהיקף המוזיקאים הישראליים שצמחו ועובדים בארץ ובחו"ל. "יש פריחה בתחום הג'אז בישראל אין מה לדבר. יש המון נגנים וגם בקהל אתה מרגיש את הוייב. האם מדובר בטרנד? ימים יגידו. בסופו של דבר ההצדקה לקיומך היא היכולת לשרוד את מבחן הזמן".
אל מבחן הזמן מצטרף גם מבחן ההישרדות במרחב קטן ועמו התחרות על כיסו של קהל מצומצם מלכתחילה. הפתרון למכשול הפוטנציאלי הזה לדבריו של אבישי כהן הוא בניית פלטפורמה ייחודית וזיהוי שיבדל פסטיבל אחד ממשנהו. בכל הנוגע לפסטיבל שבראשו הוא עומד, לצד התוכנית האקלקטית גם המיקום, בגלריות ובאודיטוריום שבמוזיאון ישראל בירושלים, משחק תפקיד בתעודת הזהות.
"ג'אז במוזיאון זו חוויה שמתחילה עוד לפני ששמעת את הצליל הראשון. זה לא כמו לקנות כרטיס בקופה ולהיכנס לקונצרט", אומר כהן: "אתה מסתובב בין הגלריות, מדבר עם אנשים, כל יצירות האמנות האלה שמקיפות זורקות את הראש לכל מיני כיוונים. זו חוויה אחרת לגמרי עם ערך מוסף".
בפסטיבל של כהן, הקו המנחה את התכנים היה לדבריו מה שהוא מכנה כגלובאליות של הג'אז. "היום ג'אז זו מילה נורא רחבה. אנחנו יודעים מאיפה בא הג'אז ואין ספק שהשורשים שלו קשורים בחוויה של השחורים באמריקה, אבל לאן הוא הולך זה סימן שאלה גדול בגלל ההשפעות, הסגנונות והחיבורים החדשים. אז נכון אפשר להרים גבה לגבי בחירות רפרטואריות וזה לגיטימי. לפעמים אתה שואל את עצמך איך קשור מופע של פרינס לפסטיבל ג'אז. לא תמיד יש קשר. לפעמים זה עניין של למלא את הקופה. בתכניה שלנו יש מופעים שהקשר ביניהם לבין ג'אז לא מדעי אבל בשבילי, כמוזיקאי, הוא ברור וקיים. זה המודעות להרמוניה וג'אם, יכולת האלתור, הרגישות הקצבית, יכולת השליטה בכלי והגרוב. שוב, זה לא נתונים מדעיים אבל זה משהו בתחושה".
ליהוקים של שמות גדולים שאינם בהכרח קשורים בישירין או בעקיפין לתחום הג'אז הם חלק ממשחק ההישרדות. זו הסיבה שקימלמן, כדוגמא, בחר להקים את פסטיבל הג'אז ביפו כפורמט עצמאי בלתי תלוי. "זה עניין אידיאולוגי. אני לא רוצה גרוש מהתמיכה הממסדית וזה מבחינתי מחיר החופש האמנותי והיכולת לשמור על פסטיבל על טהרת הג'אז. קטן צנוע ובמודע לא מיועד למאסות של אלפי אנשים. יש בזה הצהרה שגורסת שאפשר גם אחרת. ברגע שנכנסים גופים מסחריים איך שלא תהפוך בזה אתה נדרש לרצות וגם לפעמים להתפשר. אני בא ממקום שחושב שג'אז הוא סוגה שכזו שאומרת לקהל: חבר'ה, תקשיבו. אני הולך לנגן. אתם מוזמנים להקשיב. ג'אז אינו בידור ויש לזה מחיר"
דובי לנץ, מנהלו המוזיקלי של "ג'אז בים האדום", הפסטיבל הוותיק בחבורה שיחזור בפברואר הקרוב בגרסת החורף המצומצמת שלו, מדבר גם הוא על הצורך במיתוג ובידול. "כמות הישראלים שמתעסקים בג'אז אדירה והם כל כך טובים שהמגמה שאנחנו מדברים עליה היא אך מתבקשת".
אני מחכה בקוצר רוח לפסטיבל על טהרת הישראלים בלבד ואני משוכנע שגם זה יבוא. נכון לרגע זה כל אחד מהפסטיבלים לוקח לכיוון משלו וזה נפלא. המגוון רק מעשיר את כולם".
אולי בשל המטראז' הארוך לנץ לא מיתמם ואומר: "ריבוי הפסטיבלים יכול בפירוש לפגוע בכמות המבקרים. ככל שאתה רחוק יותר מהמרכז הפגיעה, לדעתי, עלולה להיות קשה יותר. ג'אז בים האדום מציע ניתוק וריחוק מחיי היומיום וזה שונה מפסטיבלים מקומיים אחרים. אנחנו נותנים את האפשרות לחיות במשך שלושה ימים את החוויה. אני מניח שלכל מיקום יש את הפלוסים והמינוסים שלו. מבחינת הקהל ההיצע דורש מחשבה נוספת. אתה, כצרכן, צריך להחליט אם לאכול שלוש פעמים בשבוע שווארמה או פעם בחודש במסעדת גורמה".
