הודו לביקיני כי טוב
אין כמו לחגוג את חג ההודיה שלושה ימים בטמפרטורת של 2 מעלות צלזיוס וביקיני
מכירות את זה שאתן מקבלות החלטה לעשות משהו וכבר תוך כדי אתן יודעות שזאת טעות, אבל מכורח המומנטום אתן ממשיכות, אין שום דבר שיעצור אתכן, גם אם איזה מלאכית פולניה תתיישב לכן על הכתף ותגיד ״תגידי את נורמלית?? נראה לך שזה הגיוני מה שאת עושה? חכי חכי מה אבא שלך יגיד כשהוא יגיע הביתה!״. אבל מולה יושבת המלאכית הזורמת עם הג׳ימי צ׳וז ומכנסיי בוייפרנד וזורקת ״וואלה את גדולה, זה מהמם, הרעיון הכי גאוני שהיה לך , את כזאת קולית אסלית. גירלפרנד. טוטל מוש״.
את לא כל כך מבינה את כל המילים שהזורמת אמרה, אבל היא נותנת לך להרגיש כמו האמא הכי גזעית, שכל החברות של הבת שלך מעריצות והאמהות שלהן רוצות להיות בסטיז איתה. את יודעת שהפולניה צודקת, אבל בחיים לא תודי, לא תודי שהפכת להיות אמא שלך. לא שאני מדברת מניסיון, סתם בשביל חברה.
אני אסביר:
כמו כל ישראלי שמגיע לארצות הברית גם לי היתה רשימה של אייקונים תרבותיים שחייבים לסמן עליהם וי: פסל החירות, סנטרל פארק, המומה, טיימז סקוור, חנות בד באט׳ אנד ביונד ועוד כמה שאתם מכירים. בשום מקום ברשימה הזאת, וגם לא בעשירייה הפותחת לא היה רשום אינדור ווטר פארק (לאלו שמתקשים בתרגום סימולטני, הכוונה לפארק המים שפיים רק בתוך מבנה סגור אדיר).
אבל כשנפלנו, נפלנו. וגם אני, או יותר נכון ה׳חברה׳ שציינתי קודם, ניסתה לתחמן את המערכת האמריקאית ולעשות משהו מאוד מקורי שאף אחד בטוח לא יחשוב לעשות בט׳נקסגיבינג. הרי איזה אמריקאי ביוזמתו האישית יבחר לא לחגוג עם חמותו אליזבת’ או עם בן דודו המופרע ג׳ייקוב? הרי לפי כל הסדרות בטלוויזיה (׳בברלי׳ ו׳חברים׳), גם אם תחילת החג קצת שייקי, הרי בסוף כולם יושבים ליד שולחן ערוך נוסח מרת’ה סטוארט, כשבמרכזו עוף אורגני נטול גלוטן ללא נתרן צמחוני, כשדודה רחל לא מעכירה את הארוחה עם סיפורי שואה. שוב, לא מדברת פה מניסיון.
אז מצאתי את עצמי, נגד כל שביב היגיון, צועדת אל תוך ממלכת המים הממוחזרים, מיגלשות המיקרובים, בריכת גלי הגועל, או בשמם העממי ׳גרייט וולף לודג׳ אינדור וואטר פארק׳. מובילה ביד חזקה וזרוע נטויה מתבגרת עם מבטי ארס כלפי אמא שלה, היפראקטיבי בן 7 מתרגש וזאטוטה שרק רוצה לדעת אם יהיו שם נסיכות, כשלפני בעלי היקר מדלג בניתורי אקסטזה להשלים חסכי ילדות נוסח עיר המחוז גבעתיים על גבול ורשה.
במבנה עצום, כשעתיים ממרכז העולם, הרימו שילוב של המימדיון, לונה גל, שפיים ודיסנילנד לנפגעי מזג האוויר בחוף המזרחי. כאשר בחוץ משתוללת סופת שלג של סוף העולם, בפנים מסתובבים תושבי האיזור בלבוש מינימליסטי בלבד, כשלכל נוכח כמעט מעטר את הזרוע קעקוע אול אמריקן כזה, שכולל נשר או דגל או שניהם, או תינוק בן יומו.
אז לאכזבת הנוכחים, אנחנו, בלי קעקועים ובלי תינוקות (השאלה אכן עלתה, לגבי התינוק לא הקעקוע, אבל ירדה כשהקטנה היתה צריכה קקי 22 דקות מתחילת התור של מגלשת הקמיקזה) התפצלנו כל אחד למקומו הוא במרחב:
הגדולה לרפסודות סטייל הישרדות שצריך בהן לקפץ כמו איילות תת מיימיות עם שיווי משקל של קרי ברדשאו על עקבים במדרכות ניו יורק, כדי להגיע לצד השני ע״י יכולות ג׳ימנסטיקס של נדיה קומנצ’י. האמצעי הלך למגלשה המאתגרת ביותר, שכוללת שני לופים, ארבע ירידות ונחשול אחד, שאם לא היה מעצור בקצה הוא היה מיורט עם בגד ים לירח. והמגודל לבריכת גלים, קצת ככה בקטנה להרגיש את חוף פולג, רק בלי החול ובלי הנתנייתים.
וזהו. ככה בילינו שלושה ימי חג הודייה סהרוריים. מודים על המתקנים ותקינותם, נושמים אדי כלור צלולים ומברכים במתן ידיים לפני כל ארוחה שכללה פרייד צ׳יקן, פרנצ׳ פרייז ופיצה (חושבת שבזאת סגרנו את כל אבות המזון).
ואני? אני הקרבתי, כמו תמיד, כאם השנה, שוב. לקחתי פיקוד על הקטנה, מישהו היה חייב, כדי לא להפריע את הנאת שאר המשפחה. לא היתה ברירה. ניסיתי לשכנע אותה לבדוק את המגלשות, לשכשך בבריכת גלים, לטפס במתקן השפריצים. אבל לשווא. היא לא רצתה אף אחד מאלה. ממש היה לי חבל עליה. מסכנה. היא היתה מוכנה רק לדבר אחד. לא שרציתי. היא סחבה אותי בכח למתקן ההוא בקצה המבנה במשך שלושה ימים. שם ביליתי חמישי עד שבת. נונסטופ. בחוסר ברירה וחשק מוחלט.
בג׳קוזי.
חן דודקביץ'
מומלצים
