יהונתן גפן ואפרת גוש: היא מתמסרת, הוא מתחמק
המופע המשותף שנקרא "הגבר האחרון" מציג את גוש במיטבה - מאוהבת בבמה, מפלרטטת עם הקהל, מלטפת ומפתה. לעומתה, גפן נשאר חרדתי, מתחמק, לא נוגע. מזל שיש לו כזה רפרטואר מפואר להישען עליו
אומרים שהוא חצי בן אדם והיא חצי משוגעת, אבל זה כל הקסם. יהונתן גפן ואפרת גוש, שניים שכל אחד מהם יחיד, חוברים לערב אחד, חולקים במה משותפת. שניים שכל אחד מהם יחיד, זו אולי הבעיה המרכזית של "הגבר האחרון", מופע שמציע דיאלוג בין דורות ומינים, אבל נשאר בראש ולא בפרקטיקה.
צריך לומר את האמת, נדרש כשרון הדחקה משופשף כדי לצלוח ערבי השקה מסוג זה שנערך אמש (ה') באולם רקנאטי שבמוזיאון תל אביב. הציפיות גבוהות ועמן, מטבע הדברים, גם החרדות. ברמה מסוימת נדמה שהחרדה היא זו שהובילה את גפן לאורך כל המופע.
גוש כובשת, אין ספק, היא מאוהבת בבמה, מפלרטטת עם הקהל, מפתה, ולא רק כשהיא יורדת מהבמה ומלטפת, מתחככת, נוגעת. היא נותנת בראש, נותנת הכל וזו בדיוק הסיבה שהיא גם זו שנותנת את הטון בערב שעל פניו אמור היה להוביל גפן.
ביקורות הופעות נוספות בערוץ המוזיקה של ynet:
אוס מוטנטס בהופעה: המוטנטים קמים לתחייה
סימפלי רד בברלין: העיקר זה הרומנטיקה
זוהר פרסקו בפסטיבל העוד: קוסם ההקשה
אולי זה הטלפרומפטר, שגפן נאחז בו באדיקות מתחילתו ועוד סופו של המופע, שמפרק את אשליית האינטימיות – אחרי הכל בערבים מסוג זה, אתה רוצה להרגיש כמו בפעם הראשונה, כאילו כל מה שנאמר מכוון רק אליך. אין פה אינטימיות, שאמורה להתרקם בין שניים שחולקים במה וגם הקהל, במידה רבה, הוא רק צופה. גפן מדבר על קרבה בעידן האינטרנט, מדבר על בן שנולד למארק צוקרברג – מי שאחראי לדבריו על בדידותם של מיליונים. מהקהל צועקים לו: "זו בת" והוא לא שומע.
אולי זה המגע שהיא מחפשת והוא נמנע וחומק ממנו – אחרי הכל זה ערב שמדבר על אהבה ורומנטיקה. הוא נכנס, היא יוצאת ולהיפך. מפגש אחד ויחיד הוא היוצא מן הכלל. "אני יכול להרגיש, הוא אמר", שיר של אי.אי קמינגס, שמחבר את הקצוות. דיאלוג בין הוא להיא, שניים בגוף שלישי, שיש בו הכל. זה חד, שנון ונפלא, כמו חילופי יריות בינו לבינה, משפטים קצרים שהופכים למשחק טניס אולימפי משובח. זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מצביע בדיוק על מה שחסר. "אתה משורר, אבל אני השיר", היא אומרת. "אתה ואני כמו הירח והשמש, גורמים זה לזה להיעלם". מדויק.
לביצוע שלה יש איכות של שנסיונרים וותיקים. היא מגישה את המילים כמו רק מי שחי אותן יכול, וזה כובש. המילים הופכות לחלק מהגוף וזה מקסים וסוחף. יש בה כנות והיא לא מנסה להרשים. זה גפן שלוחץ-לחוץ. היא הטון, הוא מוזיקת הרקע. ובכל זאת, אי אפשר לקחת ממנו את מה שיש: הכישרון ללהטט עם המילים, ההתבוננות המפוכחת, מתוק-מריר, על מה שבדרך כלל נצבע בורוד, השירים שכתב ואלה שתרגם. זה החן האינסופי שמחייך אותך, תרצה או לא. הילד הזדקן אבל נשאר ילד.
היא שרה חומרים שלה שנותנים את הצד הנשי לגבריות מאמללת. קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו. יש חדש ויש ישן. בשבילה ובשבילו. היא שרה את "בלדה לנאיבית". הוא מגלגל מילים שנכתבו במיוחד. כל אחד יחיד אבל איכשהו זה לא מסתנכרן.
הדבק המחבר, רשת הביטחון שמחבקת את הפרודות, הם המעבד המוזיקאלי עדי רנרט, שעל הפסנתר והצ'לנית והזמרת קרני פוסטל. כמו בדרך כלל הם הרבה יותר מנגני ליווי. העיבודים של רנרט, בביצוע גוש, לוקחים את המוכר לטיול במחוזות חדשים. הצ'לו של פוסטל טווה אווירה וממסגר את העולם הרגשי שמצטייר לו בערב. פוסטל נותנת קונטרה ווקאלית לגוש בשיר "כשאתה בא", שמוצא לעצמו גם הוא נתיב מתפצל חדש. התפקידים מתהפכים כשפוסטל שרה את "אוריה", שהלחין שלום חנוך למילים של גפן, בביצוע שיש בו מיליון צבעים. ויש את "עד עולם אחכה", במקור דואט של יעל לוי ודויד ברוזה, שלובש בביצוע של פוסטל ורנרט צבעים חדשים.
בסופו של דבר "הגבר האחרון", מזמן מפגש נוסף עם יהונתן גפן והחומרים שממנו הוא מורכב ואותם הרכיב. זה תמיד משמח. המפגש עם גוש בקונטקסט הזה עושה לה רק טוב וכשטוב לעומדים על הבמה, זה הקהל שמרוויח.
