יוסי שריד נטמן: "המאבק על השלום יימשך גם אחרינו"
שר החינוך לשעבר, שהלך לעולמו בגיל 75, נטמן בבית העלמין האזרחי בגבעת השלושה. הסופר עמוס עוז ספד לשריד: "הקול שלו הזכיר לכולנו שאין שום ניגוד בין אהבת ישראל לבין רדיפת השלום והצדק". הבן ישי אמר בהלוויה: "כל ילדי ישראל היו בעיניו שווים"
בבית העלמין האזרחי בקיבוץ גבעת השלושה הובא אחר הצהריים (יום א') למנוחות שר החינוך לשעבר יוסי שריד, שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 75. ynet העביר שידור ישיר מההלוויה.
מאות הגיעו ללוות את שריד בדרכו האחרונה, בהם חברי כנסת ממרצ בהווה ובעבר. בין הנוכחים יו"ר מרצ זהבה גלאון וח"כ אילן גילאון, חברי הכנסת לשעבר חיים (ג'ומס) אורון, יוסי ביילין ומוסי רז, והח"כ המכהן מהרשימה הערבית המשותפת אחמד טיבי. גם חברי הכנסת לשעבר אברהם (בייגה) שוחט ועמרם מצנע נמנו עם הנוכחים. מלבד חברי הכנסת, הגיעו גם חברים ועיתונאים שהיו עמיתיו של שריד למקצוע.
"בלילה אחרי שאנשי מד"א אספו את המכשירים, נותר אבא לשכב ופניו שלווים וחסרי דאגה", ספד לשריד בנו ישי. "אבא תמיד היה מודאג ממשהו ומשא העולם כולו היה על כתפיו. עכשיו הוא באמת נח. הוא היה בן 25 כשנולדתי, בעצם גדלנו ביחד. באמצע הלילה אחר כך, כשלא הצלחתי לישון, רצו התמונות מול העיניים".
על הזיכרון הראשון מאביו סיפר ישי כי "בוקר בהיר בתל אביב כשאני בן 4 או 5, עומד עם אמא ואבא בקצה רחוב שטוף שמש, כל העולם והעתיד פתוחים לפנינו. בתמונה השנייה אני יושב עם אימא ביציע בבלומפילד, שפיגל ושפיגלר עדיין רצים על המגרש ואבא מפצח גרעינים ונותן להם הוראות – 'תמסור לכאן, תגביה לשם'".
הבן אמר עוד: "נזכרתי גם בערב הראשון שלנו בשכונת המדורגים בקריית שמונה. יצאתי מהדלת בסערת רגשות, בוכה, הייתי בן 9 והתגעגעתי מאוד לבית ולחברים בתל אביב. אבא יצא אחריי, האורות של עמק החולה נפרסו תחתינו, והוא ביקש שאבין שאדם חי לא רק עבור עצמו אלא גם בשביל אחרים. היה לי קשה לקבל את זה אז, אחר כך באו השנים בהן לימד בשדרות והחיים במרגליות כי אבא ויאמא ניפצו בועות ולא הסתגרו בהן מעולם".
עוד סיפר הבן ישי כי "הוא קם כארי בבוקר, עישן, שתה קפה, הקשיב לחדשות בטרנזיסטור ויצא לקרבות יומו, להכרית במו ידיו עוול ומלחמה מהעולם. בערב התיישב לשולחן המטבח וכתב מאמרים, הודעות לעיתונות, גם תשובות לאזרחים שפנו אליו בצרתם, ניסה להשיג להם פת לחם וקורת גג וכיבד אותם כבני מלכים גם כשידע שלעולם לא יבחרו בו. זה בכלל לא היה משנה. ובעד לדמעות חזרו גם כתובות הנאצה שגיליתי לפעמים על קירות הבית ושמעתי שוב באוזניי את האיומים הנוראיים בטלפון והם מעוררים בי עד היום חימה. וגם את אבא השר בממשלת ישראל אני זוכר – הכוח מצוי לזמן קצר בידיו והוא מנסה לעשות בו את הטוב והישר. לא בהיכלות פאר התהלך אלא בקריית מלאכי ובאום אל פחם ובבת ים ובעפולה ובבני ברק וכל ילדי ישראל היו בעיניו שווים".
גם הסופר עמוס עוז ספד לשריד. "אנחנו נפרדים היום מאדם אמיץ, חכם, עקשן, גלוי עיניים", אמר עוז. "יוסי שריד היה אחד הראשונים שהבחינו בכך שכיבוש וסיפוח מובילים לאסון ובכך שהעוול החברתי הולך והורס את החברה הישראלית ובכך שהכפייה הדתית מסכנת את עצם זיקתנו למורשת עם ישראל. זיקתו של יוסי שריד למורשת ישראל הייתה עמוקה ורגשית. מעטים יודעים שהוא האיש שדאג להקים את בית הכנסת במושב מרגליות, למשל".
עוז אמר עוד כי "יוסי שריד חינך את כל סביבתו עוד לפני שנכנס לכנסת. חינך במשך כל שנותיו בכנסת ובממשלה. באופוזיציה ובשלטון. חינך כאשר הלך עם משפחתו לגור במרגליות המופגזת ובקריית שמונה המקופחת והמופצצת. חינך כאשר כתב שירים וחינך כאשר פרסם מאמרים שנונים וחריפים בעיתונות. יוסי היה מחנך מתחילת דרכו ועד לפסקה האחרונה של מאמרו האחרון שהופיע בעיתון שלשום, ממש ביום מותו. לא מחנך של מתק-שפתיים, כמו שנהוג עכשיו, אלא מחנך עם אירוניה, עם ספקנות, עם ביקורת, גם עם ביקורת עצמית".
בנימה פוליטית אמר עוז כי "במשך כל השנים ליווה אותנו קולו של יוסי שריד – קול חריף, מושחז, קול שחזר והזכיר לכולנו את האמת הפשוטה, שאין שום ניגוד בין הצדק לבין התבונה המדינית, להפך. קול שחזר והזכיר לכולנו שאין שום ניגוד בין אהבת ישראל לבין רדיפת השלום והצדק, להפך. קול שחזר ושינן לכולנו כי עוול מוליד עוול, איוולת מולידה איוולת, קנאות מולידה קנאות. המאבק ההיסטורי על השלום, על הצדק, על התבונה, על המתינות החל הרבה הרבה לפני שאנחנו באנו לעולם והמאבק הזה יימשך גם אחרינו. הטרגדיה שבינינו לבין העם הפלסטינאי היא פצע מדמם זה עשרות שנים".
עוז מתח ביקורת על השמאל
הוא הוסיף בהקשר זה כי "אי אפשר לקחת מקל גדול ולהרביץ לפצע מדמם כדי שיפסיק להיות פצעו כדי שיפסיק לדמם. צריך לרפא את הפצע הזה. אפשר לרפא את הפצע הזה. גם הפצע החברתי – העוול, הקיפוח, העושק, ההסתה, שטיפת המוח – גם הפצעים האלה זקוקים לריפוי והם ניתנים לריפוי. אולי גם כך היא מורשתו של חברינו היקר יוסי שריד. לעולם לא נקבל את הטענה הכוזבת שאהבת השלום והפשרה סותרת את מורשת היהדות. לעולם לא נקבל את הטענה המרושעת והמכוערת שמי שלא שונא ערבים וגויים לא אוהב את עם ישראל".
בסיום דבריו מתח עוז ביקורת על השמאל הישראלי. לדבריו, "רוב הישראלים, רוב מוחלט של הישראלים, מוּכנים לשלום של פשרה אבל פוחדים מפני הסיכונים וחרדים פן ישראל שתצא מן השטחים עלולה להיות מרומה ומוחלשת. לחששות האלה אסור ללעוג. גם אסור להתעלם מהם, להפך. אולי ראוי לנו להשתתף באחדים מן החששות האלה. הם אינם חששות הזויים. במקום להוקיע את הישראלים החוששים מפני מחיר השלום, צריך לנסות להגיע אליהם. להרגיע ולא להוקיע. לכבד את הפחדים הלגיטימיים במקום לנפנף אותם בבוז. להתווכח בחריפות עם יריבינו אבל גם להקשיב להם קשב רב".
יו"ר מרצ, ח"כ גלאון, נשאה אף היא דברים בהלוויה. "יוסי שריד הקדיש את חייו למאבק נגד מציאות שבה ישראל הופכת לאלימה יותר ודמוקרטית פחות. למדינה משיחית, מסוגרת ופרנואידית, שמובלת על ידי ממשלות שסותמות פיות, מחוקקות חוקים גזעניים, ומעמיקות את האפליה כלפי אזרחי ישראל הערביים. מציאות שבה בונים בהתנחלויות, לא פועלים לסיום הכיבוש ולא מציעים לנו שום תוכנית חוץ מעתיד אינסופי של חיים על החרב", אמרה גלאון.
היא הוסיפה: "יוסי, בדבריו ובמעשיו, נאבק על דמותה הטובה ביותר של מדינת ישראל: מחנכת, חילונית, דמוקרטית, שוחרת שלום, שוויון ואהבה".
ראש הממשלה בנימין נתניהו הביע את תנחומיו על לכתו של שריד: "יוסי שריד היה בעל קול ייחודי בפוליטיקה הישראלית, איש דעתן וחריף. אף שחלקנו בנושאים רבים הערכתי את נאמנותו לדרכו, את השכלתו הרחבה ואת העברית המוקפדת שבפיו ובעטו. הוא ייזכר גם בזכות היותו פרלמנטר בולט, חבר ותיק בוועדת החוץ והביטחון ושר חינוך שביקש לקדם את מערכת החינוך בישראל".
חברת הכנסת לשעבר יעל דיין, שבתה נשואה לישי שריד, טיפלה עמו בנכדים משותפים. "נחשבנו בעיני בועז, הנכד הקטן, כגרועים במשחקי מחשב. יוסי זכה לאהבה גדולה מכל הדורות. הייתה בו נתינה אינסופית. הייתה לו מנהיגות והרבה מאוד אנשים ראו בו באמת את עמוד האור שמוביל את המחנה. הוא היה סמל להמון דברים שיותר ויותר נראים לנו רחוקים, כמו יושר".
מרחובות עד המילה האחרונה
שריד נולד באוקטובר 1940 ברחובות. אביו יעקב שריד (שניידר) היה מנכ"ל משרד החינוך. בצה"ל שירת שריד בחיל התותחנים ולאחר מכן ככתב צבאי. הוא למד באוניברסיטה לתואר ראשון בספרות ובפילוסופיה ולתואר שני במדעי המדינה.
את דרכו הפוליטית החל כדובר מפא"י ולאחר מכן כעוזר לשר האוצר פנחס ספיר ולראש הממשלה לוי אשכול. ב-1974 הושבע לראשונה כחבר כנסת מטעם המערך והיה חבר בין היתר בוועדת החוץ והביטחון. בכנסת ה-11 פרש מהמערך ועבר לרצ.
תפקידו הראשון בממשלה היה בשנת 1992 בממשלת רבין – אז מונה לשר להגנת הסביבה. לאחר יריבות ממושכת עם שולמית אלוני, שעמדה בראש מרצ, נבחר שריד ב-22 בפברואר 1996 ליו"ר המפלגה.
בבחירות 1999 הבטיח שריד לבוחריו שלא יצטרף לממשלה עם ש"ס. לבסוף הסכים להיכנס לממשלה לאחר שמנהיג ש"ס אריה דרעי התפטר. בממשלתו של אהוד ברק התמנה לשר החינוך, וגרם למשבר קואליציוני כאשר סירב לתת סמכויות לסגנו מש"ס, משולם נהרי.
עם פרישת מרצ מהממשלה, ב-24 ביוני 2000, התפטר שריד מתפקיד שר החינוך. לאחר כישלונה של מרצ בבחירות לכנסת ה-16 בינואר 2003, פרש מתפקיד יו"ר התנועה, אך נשאר חבר כנסת מטעמה. ב-2005 הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.
במשך תקופה מסוימת לימד שריד בהתנדבות את מקצוע האזרחות בבית ספר בשדרות. לצד פעילותו החברתית והפוליטית, שלח ידו גם בכתיבה ספרותית. בין ספריו: "פגישה במקום אחר" - שירים (1961), "שירים 2003-2005" (2005) ו"פפיצ'ק - הוא לא ידע את שמו" (2006).
בשנים האחרונות כתב שריד מאמרים ב"הארץ". לאחרונה שימש כחבר פאנל בתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל.
לפנייה לכתב/ת 
