יוסי, ילד שלי מוצלח

בפעם האחרונה שנפגשנו לשיחה במסעדת "גרינברג" באזורי חן, לא רחוק מביתו ברמת אביב, שאל אותי "מי זה הגרינברג הזה?" תרמתי לו מיד מהשכלתי הלאומית: אורי צבי גרינברג, משורר הקינה והזעם. שריד הגיב בשלוש אותיות: אוי. והוסיף: גם לכאן הם כבר הגיעו. ומיד פצח בהסברים וסיפורים מפורטים על שירתו של אורי צבי גרינברג ועל אישיותו.

אולי היו במהלך השנים פרלמנטרים טובים מיוסי שריד. ומן הסתם גם נואמים טובים ממנו, וייתכן שאף חכמים ממנו. אבל גם יריביו המרים ביותר, והיו לא מעטים כאלה, יודו שלא היה מישהו כמוהו. הוא מסוג האנשים שנאמר עליהם שאלוהים שובר את התבנית מיד אחרי לידתם, כדי שלא יהיה עוד דומה לו. במקרה הזה, אלוהים הצליח במשימה.

(צילום: מיכאל קרמר "ידיעות אחרונות")

שריד היה איש של ניגודים: סוער ומסעיר, רך כחמאה ביום קיץ, חד-לשון, סרקסטי וחריף שכל. נואם שהכיר את מכמני השפה העברית באופן מעורר קנאה, אבל ידע גם לירוק קללות בשפת שוק משובחת. הוא היה איש אופוזיציה שידע את אחרון השטיקים והטריקים והשתמש בהם בשׂום שכל, ושר בממשלה שידע לקבל אחריות כאשר שרים אחרים התחבאו מתחת לשולחן. בעל דעות רהוטות שמחק כמעט תמיד ממילונו האישי את ה"עם זאת", "ואולם" ו"אבל".

דעותיו היו נחרצות. כשלא אהב מישהו או משהו, הוא לא אהב אותו עד הסוף. כשנתפס לרעיון כלשהו, בעיקר כזה שנדמה היה לו שיקדם את השלום, התמכר לו עד כלות. היה בלתי-אפשרי להסיט אותו מדרכו הצודקת. תמיד צודקת בעיניו. הוא עמד על דעתו גם כאשר ירקו עליו פיזית. הוא אהב, צריך לציין, את הצבא ואת חייליו, שבהם ראה כורח ישראלי בל יגונה, והיה אב דאגן לילדיו ובעל אוהב לאשתו דורית, בתו של רופא הילדים התל־אביבי הנודע, פרופ' בן ציון ורבין.

בינינו לבין עצמנו, כי יוסי כבר לא יקרא את השורות הבאות: שריד אהב גם לא מעט את עצמו, ובעיקר את חוכמתו מול מנהיגים פוליטיים אחרים, ונהג לצטט את דבריו מן העבר כדי להוכיח שראה נכוחה. והוא תמיד צדק, גם כאשר טעה. אבל נבואותיו או תחזיותיו המדיניות והביטחוניות היו נכונות במקרים רבים. הוא צדק יותר מדי פעמים. הוא העז לומר בשער את מה שלא מעטים חשבו בשקט ושילם על כך מחיר פוליטי כבד. גם אם מנהיגים אחרים חשבו כמוהו, אף פעם לא אמרו זאת בקולם רם משיקולים שנקראים אלקטורליים - בחירות, פריימריז וכדומה.

אישית, אני זוכר את שתיקתו הרועמת כאשר יצחק רבין, בזמן מינוי שרי ממשלתו השנייה, רמז

 לראש מפלגתו, שולמית אלוני, שרק לא תביא לו את יוסי שריד. הוא חיכה בסבלנות של צייד פוליטי מיומן לשעת הנקמה הפוליטית, והיא באה.

שריד היה מסוג הפוליטיקאים שתמיד רצוי להיות במחנה הקטן שלו, ואוי למי שהיה לו יריב פוליטי. שמענו זאת פעם, כאשר ישבנו עם מנחם בגין במזנון הכנסת. בגין היה גדול הנואמים בדורנו, לפחות בעיני עצמו ובעיני מעריציו. לפתע קם כנשוך נחש, השאיר מאחוריו את כוס התה ופנה לאולם המליאה: יוסי נואם, אמר ולא יסף. מבחינתו של שריד זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר. עובדה: הפוליטיקאי המיומן ביותר במדינת ישראל טרח לספר זאת לכל העיתונאים ולכל מי שרצה לשמוע. ומי לא רצה לשמוע את יוסי שריד?