"לאהוב אותה": על גאות ודעות קדומות
המאבק של בני זוג מאותו מין להשוואת זכויותיהם לאלו של המשפחות המסורתיות, הוא אולי כבר אולי עניין שבשגרה עבור חברי הקהילה הגאה, אולם הציבור הרחב עדיין זקוק שינתצו לו את הדעות הקדומות. וזה בדיוק מה ש"לאהוב אותה" עושה. בדרכו הסנטימנטלית, מעוררת ההזדהות והחשובה
תתכוננו לבכות: "לאהוב אותה" ("Freeheld") בנוי בקפידה כך שאף עין לא תישאר יבשה בסופו. הוא לוחץ בחוכמה מכוונת על כל הכפתורים, אבל לא עושה זאת רק כדי להעביר את הצופים טלטלה רגשית ומספקת. הוא סוחט לכם את שק הדמעות כדי ללמד שיעור דדיקטי אך חיוני בזכויות אדם.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
פיטר סולט ביים לפי תסריט של רוי ניסוונר ובהתבסס על סיפורן האמיתי של לורל הסטר (ג'וליאן מור) וסטייסי אנדרי (אלן פייג', שגם חתומה כאחת המפיקות). המאבק שלהן הוא נקודת ציון חשובה בדרך לשוויון זכויות לזוגות גאים, והוא גם סיפור אנושי קורע לב. החלק הראשון של הסרט מתמקד בביסוס דמויותיהן, ובעיקר דמותה של לורל כאנושיות, כדמויות עגולות גם אם קצת קלישאתיות, כדי שניקשר אליהן.
נושא הארון והנטייה המינית נמצאים שם כל הזמן, בעיקר ביחס לקריירה של לורל. היא חוקרת משטרה שמודעת לכך שלא מובן מאליו שהתקדמה עד כה בעולם של גברים, ושאם היו יודעים על הנטיות המיניות שלה זה היה קשה עוד יותר עד בלתי אפשרי. התסריט אפילו מצליח להכניס את הדיון הפמיניסטי לתוך דיאלוג שנשמע די טבעי.
כשהשותף שלה במשטרה דיין (מייקל שאנון - גנרל זוד ב"איש הפלדה") כועס שהיא לא סיפרה לו, היא מבהירה "אתה גבר לבן, סטרייט, הדברים שאתה מקבל על מגש הם אותם הדברים שאני צריכה להילחם עליהם". הוא תוהה אם היא אומרת בעצם שהיא מיעוט מדוכא עכשיו. היא משיבה בפשטות שכן. בדיוק ככה. ואולם שלם חייב להסכים ולהזדהות.
הסרט לא מאפשר לנו לראות אותה רק כסמל או כמסר, אלא קודם כל כבן אדם. ולכן, כאשר הטרגדיה מגיעה והיא מבקשת שסטייסי תקבל את הפנסיה שלה במקרה שהיא תמות - ברור לנו כצופים שזה משהו שמגיע לה, שהגיוני שזוגתה תקבל את אותן זכויות שגבר היה מקבל לו היה נשוי לה.
גם בנושא זה הסרט מייצר כמה סצנות שעושות עבודת הסברה רטורית מדויקת ברמה שאי אפשר להתווכח איתן. ההסברים של חברי הוועדה המחוזית למה הם לא יכולים, כך לטענתם, לאפשר לזוגתה של לורל לקבל את הפנסיה שלה אם תמות נשמעים מגוחכים כל כך, שניתן היה לשמוע קריאות תדהמה בקהל לתעוזה שלהם. הם מרחמים עליה בגלל מחלתה אבל היא פשוט חיה עם אישה, והן לא זוג נשוי, וזהו.
אלו לא תפיסות או גישות חדשות שמוצגות בסרט, במיוחד למי ששותף למאבקים למען זכויות הקהילה הלהט"בית במשך שנים. הדיון על נישואים גאים אפילו נחשב לשמרני היום. הרי לא כל זוג שחי יחד רוצה להתחתן באופן מוסדי כדי "לחקות" את הקהילה הסטרייטית על מנת לקבל זכויות. מה שכן מעט מערער הוא שהדיון על זכויות בסיסיות כל כך נערך בסך הכול לפני כעשור, בזמן שבו עלילת הסרט מתרחשת. שנאמרו דברים בלתי מתקבלים על הדעת כל כך ממש לא מזמן.
ההסברים והשכנוע שהסרט עושה לגבי הזכות של לורל להגן כלכלית על האישה שהיא אוהבת לא יחדשו אם כך דבר לקהילה הגאה, כי במובן זה הסרט אינו מכוון ממש אליה, אלא יותר מבקש להעביר מסר קודם כל לסטרייטים. הוא סרט הסברה מדויק ואפקטיבי, שאומר את מה שכולנו אמורים היינו להפנים מזמן: ללסביות מגיע לחיות עם מי שהן רוצות ושהחיים האלו יוכרו על ידי הגופים הרשמיים. גם להומואים. גם לבי. לכל מי שאינו סטרייט.
הסרט מוביל למסקנה הזו בשילוב מדויק של רצינות, סיפור אמיתי שובר לב וגם אתנחתא קומית כל כמה זמן כדי לתת הפוגה ואורך נשימה כדי להמשיך. זו מגיעה בעיקר בגילומו של סטיב קארל כסטיבן גולדסטין - הומו גאה ויהודי, וגם קולני מאוד, שמבקש לעזור וגם לרתום את המקרה הפרטי לאג'נדה פוליטית שלמה. בדרך הוא מייצג קלישאה, מעין בדיחה בטוחה של סטריאוטיפ גיי בתוך הסרט, כדי שהסטרייטים והסטרייטיות יוכלו לאוורר ולצחוק קצת בזמן שמעמתים אותנו עם אמת שלא נעים לראות.
מהצד השני עושה עבודה טובה דמותו של הקולגה שלה דיין כאמור, הגבר הסטרייט, הבלש הקשוח ששכב עם כל הנשים בתחנה חוץ ממנה. הוא עובר את התהליך שמצופה מהצופים לעשות - הוא מתבלבל, אפילו כועס ואז מבין שזה בעצם די פשוט. מגיעות לה אותן זכויות כמו שמגיעות לו. התמיכה שלו בה מייצרת דוגמה אמינה ומשכנעת.
בנוסף, מעניינת הבחירה לבודד באופן יחסי את לורל וסטייסי מנשים אחרות. למעט אמא של אחת מהן ועוד אחות או חברה אין הרבה דמויות של נשים בסרט. בתו של אחד מחברי הוועדה מתנגדת לקביעתו באופן סמלי, אבל נוכחותה רק מדגישה שאלו זוג נשים נגד גברים, עולם שלם של ועדות ומערכות שמנוהלות על ידי גברים שלא רואים אותן כשוות.
ולמרות המסרים המחנכים, אי אפשר שלא להתרגש מהסיפור עצמו, במיוחד כשמבינים את ההשלכות שלו במציאות. כך שמדובר בצפייה חשובה למי שלא מודע לנושא, גם אם היא בנויה בתבנית מאוד מוקפדת למען המטרה.
"לאהוב אותה" (ארצות הברית) - במאי: פיטר סולט, שחקנים ראשיים: ג'וליאן מור, אלן פייג', מייקל שאנון וסטיב קארל. אורך הסרט: 103 דקות.
