ראש בראש: על שני פסטיבלי שירה
במקרה או שלא, שני פסטיבלי שירה משמעותיים מתקיימים השבוע במקביל - בחינם לכל דורש. פסטיבל "שער" מתאמץ להצעיר את התכנים לכמה שיותר רלוונטיים ומדבר בשפת רחוב, ופסטיבל "תל אביב" מציע אווירה ספרותית קלאסית ו"שירית טהורה", ונולד על פי מקימיו מתוך משבר רוחני. נעם פרתום שתעמוד עם שיריה על שתי הבמות, מנסה לעשות סדר בבלגן
במקרה או שלא, יערכו בתחילת חודש דצמבר שני פסטיבלי שירה משמעותיים, שיתקיימו בחפיפה לא מבוטלת - כמעט לחלוטין במקביל. פסטיבל "שער" (12.12-9.12), פסטיבל השירה הבינלאומי ה-14 מטעם העמותה לקידום השירה בישראל "הליקון" - בניצוחם של המנכ"לית הראשית ציונה שמאי והמנהל האמנותי יקיר בן משה - והוא כבר בגדר מסורת ותיקה ומפוארת. השנה הפסטיבל יתרחש במתחם המדיטק בחולון ויתמקד בנושא "על שפת רחוב", וכדרכו בקודש יארח משוררים מרחבי העולם ויספק גם במה לכ-50 משוררים ואמנים חדשים וותיקים נבחרים ממחוזותינו.
גם "פסטיבל תל אביב לשירה" (10.12-8.12) שיוסד על ידי המשוררים יהודה ויזן ועודד כרמלי ב-2007 לא קוטל קנים, וכבר צבר לעצמו רקורד היסטורי. כיום במקום ויזן מתפקד המשורר והפובליציסט דודו (ניאו) בוחבוט כשותפו של כרמלי לעריכה האמנותית. הפסטיבל יתרחש במועדונים ובברים ברחבי תל אביב, ייפתח בערב לציון מאה שנים למסה "גילוי וכיסוי בלשון" של ח"נ ביאליק, ויכלול עוד 9 מופעים נוספים ו-100 משתתפים.
שני הפסטיבלים חינמיים, מושקעים להפליא וטוטאליים במסירותם לשירה. ההבדל המרכזי ביניהם נעוץ לטעמי באופן שבו הם מטורגטים. או במילים אחרות: הם ממוקמים אחרת על ציר התקשורת עם הקהל. בעוד שמארגני פסטיבל הליקון עושים מאמצים מודעים להצעיר את הפסטיבל ולהפוך אותו לכמה שיותר רלוונטי, פופי ופוליטי כך שייצג נאמנה את רוח התקופה ואת הכוחות הדומיננטיים הפועלים בשדה השירה בשנתיים האחרונות, עושה רושם שאנשי פסטיבל תל אביב לשירה דווקא מרשים לעצמם להפנות עורף לטרנדים ולקונבנציות השולטים כרגע בזירה הפואטית, ולבחור תכנים על סמך מה שהם תופשים ומגדירים כ"איכות ספרותית גרידא".
בהליקון נוהים אל הקוטב הקומוניקטיבי בכל אמצעי אשר לאל ידם. פסטיבל "שער" הוא הפנינג שירי אקלטקטי באופן מעורר השתאות. תוכלו למצוא בו מתן ביטוי לשירה חברתית, מעמדית, עדתית ומגדרית כפי שזו נכתבת בישראל 2015 (מה שבאופן טבעי מעורר במאזין הזדהות שכן מדובר בשירה אקטואלית הנוגעת לחיינו כאן ועכשיו), דרך הצגת השירה בצורה רב-תחומית המערבת מגוון מדיומים כגון מופעי מוזיקה עם פילהרמונית הרחוב לצד וידאו ארט, תיאטרון, תערוכת צילומי אינסטגרם הקשורים לשירה וסרטים פואטיים מכל העולם, וכלה במופעים הכוללים מעורבות בקהילה כמו ערב שירה של בני נוער מרמלה.
כמו כן, בהליקון לא חוסכים גם בהפתעות בידוריות. באירוע "בליינדייט שירה" למשל, השחקנית קרן מור תנחית על המשוררים אינקוויזיציה צולבת של שאלות משל היתה הבחורה הנוירוטית והחטטנית שאיתה נתקעו בדייט ראשון, והללו יצטרכו לענות לה בשירים. האסטרטגיה ההליקונית היא אפוא להפגיז את הקהל מכל החזיתות ולהפנט אותו ברזל דזל ורבאלי-משחקי שפועל בו זמנית על כמה חושים. הסכנה שניצבת בפני הפסטיבל היא שמרוב הגנבות והמצאות השירה תהפוך לגימיק, אבל עושה רושם שבהליקון מקפידים על איזון נכון בין מפגשי משוררים אינטימיים לחוויה קרנבלית ומלאת חיים.
פסטיבל תל אביב לעומת זאת מציע אווירה ספרותית "קלאסית" יותר. זה פסטיבל אינדי שנבע מתוך תחושת שליחות עצמאית והתארגן ללא כל תמיכה תקציבית מהמדינה או מהעירייה וללא עזרתו של משרד יח”צ. הגישה של מארגניו היא מודרניסטית, מעמיקה ו"שירית טהורה". מדובר ביוזמה של אנשי ספרות למען שוחרי ספרות ויודעי ח"ן. ברור מאליו שמנהלי הפסטיבל מעוניינים בקהל אבל ניכר שהם לא מוכנים להקריב לטובת כך את האידאולוגיה שלהם על מזבח הפופולריות - מה שראוי להערכה. אי לכך, לצד כמה מוזיקאים ושחקנים הפסטיבל משופע בעיקר במשוררים, חוקרי ספרות, עורכים ומתרגמים, כשספרות עצמה היא לב ליבו של העניין בלי יותר מדיי קישוטים - שירה למנה ראשונה, עיקרית ואחרונה.
כרמלי מסביר: “הפסטיבל הזה נולד מתוך תחושה של משבר רוחני, של חיסול השירה כמדיום אמנותי והכפפתה לייצוגים תקשורתיים מידיים, כאילו השירה היא פרק נוסף באח הגדול. בחודש שעבר מלאו 100 שנה ל'גילוי וכיסוי בלשון' של ביאליק, המסה הספרותית החשובה ביותר בשפה העברית - אבל לא נרשמה שום התייחסות לכך. הפכנו למדינת כל רגביה וציפריה והפסטיבל קם כדי לתת קונטרה הכרחית למגמה הזאת". בהתאמה, תוכלו למצוא בפסטיבל תל אביב אירועים לא טיפוסיים בנוף המקומי שעושים כבוד למשוררים לא מוכרים דיו, שנשכחו או ששקעו לקיום ספרותי עלום, וראויים לדעת המארגנים לעיון מחודש ביצירתם דוגמת המשוררת דליה הרץ והמשוררים שלמה זמיר ואבא קובנר.
לכל מי שקצת מצוי בעולם השירה ברור שהסלידה של אנשי פסטיבל תל אביב ממוענת בעיקר כלפי המשוררים המכונים
"קבוצת ערס פואטיקה" (למרות שבפועל אין כזאת קבוצה, אלא ערב שירה שיזמה המשוררת עדי קיסר, וממנו צמחו המשוררים המזוהים עמו) שחוללה מהפכה גדולה בעולם השירה ובתרבות הישראלית בשנה-שנתיים האחרונות. מובילי פסטיבל ת"א נרתעים יותר מכל ממה שהם מכנים "תיאטרון הבובות האנושי של פוליטיקת הזהויות". הם גורסים שמי שכותב שירה רק כדי לתת ביטוי לעוולות חברתיים, מונע מקוראיו חוויה פואטית נשגבת ומחכימה. אני מסכימה איתם בכך ששירה מגויסת שתופסת טרמפ על האקט האמנותי רק לצרך העברת מסר אידיאולוגי היא מוגבלת ומשעממת. אבל הם מפספסים כמה נקודות.
ראשית, משוררי ערס פואטיקה הבולטים דוגמת רועי חסן ועדי קיסר הם משוררים חזקים וסוחפים שכותבים שירים מרשימים ברמה כזו שלא ניתן להתעלם מהם. אלה שירים שההיגיון הפנימי שלהם נסוב על טענות רטוריות ולא על פיגורות ואימז'ים, ובכך הם חותרים תחת עקרונות צורניים מודרניסטיים שהם בגדר לחם חוקם של כרמלי ואנשיו. כמו כן, יסודות פוליטיים מובהקים בשירה לא סותרים בהכרח יסודות רוחניים, ציוריים ומיסטיים והללו דרים בכפיפה אחת בשירתם של כמה מהמשוררים הערס פואטיים כמו ישראל דדון ותהילה חכימי למשל.
הפיצול בין פוליטיקה לאסתטיקה הוא מלאכותי, כוזב ושמרני, והצמצום של אנשי ערס פואטיקה רק למחוזות של זהות בתואנה שזה ערכה הבלעדי של שירתם הוא מוטעה ומדיר. זה בדיוק כמו לומר שאישה שכותבת מתוך הוויית החיים הנשית היא רק כוס ומחזור וגבר אפרו אמריקאי שכותב מתוך מצבו הקיומי הוא רק צבע גוף שחור. פסטיבל תל אביב מתיימר להיות הומניסטי - “פסטיבל שמכבד את האדם כסובייקט ריבוני, מרגיש וחושב". אבל מה הוא הומניזם אם לא הכרה בפריווילגיות של הליברליזם הגברי, המיליטנטי, הקפיטליסטי והלבן? הסכנה שאורבת בפני אנשי פסטיבל תל אביב היא הגלישה של "השירה הטהורה" לטהרנות הגמונית וההפיכה של השאיפה ההומניסטית לגזענות.
חרף ההבדלים בין האירועים השונים גם אני אעמוד כמשוררת על שתי בימות הפסטיבלים הנ"ל. וזה אולי הדבר החשוב ביותר ברשימה הזאת: שהעולם יקרא שירים בקדחתנות בכמה מערבי דצמבר ושסצנת שירה עברית מקורית - על מנעד צבעייה, קולותיה, הקואליציות והקליקות שבה, ולמרות ובזכות החיכוכים וחילוקי הדעות - רוחשת ובועטת בעידן שלנו. וזה כשלעצמו, לצד כל הסנקציות והמשברים שהתרבות הישראלית חווה, עניין מאד משמח ולא מובן מאליו כלל.
לפנייה לכתב/ת 
