הרג בטעות את מפקדו והתאבד. צה"ל אחראי?

18 שנה אחרי שירה למוות במפקדו במסגרת שירותו הצבאי, התאבד גבר על רקע מחלת נפש. אביו דרש להכיר בו כאב שכול, אולם ביהמ"ש דחה אותו

עו"ד אמיר שושניפורסם: 09.12.15 , 08:09

בית משפט השלום בחיפה דחה לאחרונה בקשה להכיר כאב שכול באדם שבנו התאבד 18 שנה לאחר שירה למוות בשוגג במפקדו בצבא. האב טען שהאירוע, ותקופת המחבוש שהגיעה אחריו, גרמו למחלת נפש שהובילה בסופו של דבר להתאבדות, אולם השופט יעקב וגנר קבע שהמחלה התפרצה שנים לאחר שחרורו ועל רקע שימוש בסמים קשים.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

המנוח, שנשר מלימודיו בכיתה ט', גויס לצה"ל ב-1981 במסגרת תוכנית נערי מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות, שכונתה גם "נערי רפול" ע"ש הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן). תחילה שובץ כלוחם, כפי שביקש, אולם לאחר כמה חודשים הועבר לתפקיד אפסנאי. בשנתו האחרונה לשירות היה מעורב בתקרית שבה ירה למוות בשוגג בחברו ומפקדו.

תביעה

נטש את בתו, ולימים דרש להכיר בו כאב שכול

עו"ד שלמה רכבי

התאבדות חיילת פתחה מאבק בין אביה הביולוגי לבין משפחת האומנה על ההטבות שבהכרה כהורים שכולים. ביהמ"ש לא הסתיר את סלידתו

נטש את בתו, ולימים דרש להכיר בו כאב שכול

הוא נשפט ל-10 חודשי מחבוש, מתוכם ריצה חמישה חודשים בפועל והוחזר ליחידתו. ואולם, זמן מה לאחר מכן הוא נשלח לאשפוז בשל חשש למצב דכאוני. ועדה רפואית שללה את הימצאותה של מחלת נפש, אך איבחנה הפרעת אישיות פסיכוטית שהובילה לשחרורו המוקדם.

לאחר השחרור הסתבך המנוח בפלילים ואושפז כמה פעמים בבתי חולים על רקע בעיות נפשיות. ב-1987 הוא אובחן כחולה סכיזופרניה וכעבור חמש שנים הוכר כנכה בשיעור של 100% על ידי ביטוח לאומי. מצבו הנפשי המשיך להידרדר עד שבשנת 2001 הוא שם קץ לחייו.

לאחר שקצין התגמולים דחה את בקשת אביו להכיר בו כאב שכול, הוא ערער לבית משפט. בערעור, שהוגש ב-2008, טען האב כי האירוע הטראגי ותקופת המאסר השפיעו באופן עמוק על בנו וגרמו להתפרצות הסכיזופרניה שהביאה בסופו של דבר למותו.

קצין התגמולים טען מנגד שאין כל קשר בין המוות לשירות הצבאי. בתקופת הצבא, נטען, לא אובחנה אצלו מחלת נפש וסביר להניח שאם היה חשש כזה הדבר היה נרשם במסמכים הרפואיים. לדבריו, המחלה נגרמה שנים אחרי בעקבות אשפוזו בבית החולים "גהה" בשל בעיות סמים.

השופט יעקב וגנר הסביר כי כדי להכיר במערער כאב שכול עליו להוכיח שהמחלה שגרמה למות בנו התפרצה כתוצאה מהאירוע הטראומתי בסבירות העולה על 50%. אלא שלא ניתן להתעלם מהעובדה שפסיכיאטרים רבים שבדקו את המנוח בסמוך למקרה לא אבחנו אצלו מחלת נפש.

קיומה של מחלת הנפש, הבהיר השופט, התגלה שלוש שנים אחרי שהמנוח שוחרר והיא יוחסה לשימוש הכבד שלו בסמים קשים ולא לשירות הצבאי. כמו כן התייחס השופט אל הרקע הבעייתי של המנוח, שנקלע למעגל העבריינות בגיל צעיר וסבל מאלימות בבית.