הדרך לקול היהודי עוברת בירושלים

באולם מפואר בוושינגטון, מרחק שתי דקות הליכה מהבית הלבן, הייתה זאת השבוע הילארי קלינטון מהמפלגה הדמוקרטית, שדיברה עלינו טובות. זה היה האירוע המסכם של פורום סבן, וקלינטון הצטלמה לצד רשימה ארוכה של משתתפים. הבטתי מהצד בפוליטיקאים שנעמדו לידה. בעיניי זו תמיד הצגה מעניינת לראות אנשים שלא מכירים אחד את השני הופכים ברגע אחד של עדשה לחברים טובים.

קלינטון אולי תהיה נשיאה, בינתיים היא פוטנציאל מהלך. להצטלם עם פוטנציאל לא מזיק אף פעם. כשקלינטון מדברת מול קהל של תומכי ישראל היא מבדילה את עצמה מהנשיא אובמה, מתרחקת מהמורשת הלא ברורה שהוא משאיר. היא לא צריכה סקרים כדי לדעת ממי להתרחק ולצד מי להצטלם בימים אלה.

בזמן שקלינטון נאמה בפני משתתפי הפורום, נשא אובמה נאום לאזרחי ארה"ב. זו הייתה הפעם הראשונה שהכיר בפיגוע בסן ברננדינו כאירוע טרור. ארבעה ימים ארוכים לקחו לנשיא האמריקני להכיר במציאות. ככל שהסביר את ההתמהמהות, כך הפך פחות משכנע.

כמה שעות בלבד אחרי הפיגוע אמר לי מייקל אורן שהוא משוכנע שמדובר בפיגוע טרור מוסלמי. לאובמה יש שירותי מודיעין ודיווחים ישירים מהשטח. לאורן יש מסך טלוויזיה בלשכה שלו בכנסת שבו הקרינו את רשימת הנפגעים. שני הקורבנות הראשונים היו יהודים, הטרוריסטים היו מוסלמים שנחשדו בקשרים עם ארגוני טרור. לא היה צריך יותר. מה שאורן ידע מהבטן יכול היה גם הנשיא לדעת מהראש, אם רק היה רוצה בכך.

הכישלון הכי גדול של ממשל אובמה הוא הוורטיגו בנוגע לעולם המוסלמי. הוא הפיל משטרים מתונים בהבל פה התעלם מעליית קיצונים. חתם על הסכם עם איראן, התקשה לקרוא לטרור בשמו והתקשה לאפיין את הקריסה שעוברת על המוסלמים ברחבי העולם. השתיקה שלו לא עשתה טוב לאיש, בעיקר לא למוסלמים המתונים.

קשה להתמודד עם קריסתה של תרבות. הפיכתה של דת למפעל ייצור למחבלים. בעולם הליברלי כולם רוצים חיים שלווים, ללא הבדלי דת וגזע. אי-אפשר לתפוס שיש כאלה שרוצים רק מוות. הגישה של אובמה היא נזק אלקטורלי. בצרפת הבחירות התהפכו בגלל הטרור, בארה"ב הטרור יכול לגמור או לקדם מועמד לנשיאות. הילארי קלינטון מבינה ומתרחקת. לא בטוח שזה יעזור.

הנחת המוצא הרווחת בקרב הדמוקרטים היא שישראל של נתניהו רוצה נשיא רפובליקני. אם בוחנים את העבר, יש להם על מה לבסס את תחושת הקונספירציה - בעלי הון, קשרים אישיים, שגריר ישראלי שמקורב לרפובליקנים וכמעט פסול על ידי הדמוקרטים. הבעיה היא שלא רק האמריקנים משתכנעים אלא גם חלק מהישראלים, וזו כבר בעיה. מלבד תגובת נגד לימי אובמה, לא בטוח שנשיא רפובליקני טוב יותר לישראל.

הזיכרון הישראלי קצר. הדוגמה הטובה ביותר היא ג'ורג' וו. בוש. רגע לפני פיגועי ה־11.9 בוש רצה להציג תוכנית למדינה פלסטינית בכפייה. הוא גינה את ישראל בכל הזדמנות, וכמעט הפך את שרון לאישיות בלתי רצויה בשנים הראשונות לכהונתו בבית הלבן. במבצע חומת מגן, עם פרסום עלילות הדם של הפלסטינים על טבח בג'נין, האמריקאים של בוש גינו את ישראל. כך כמעט בכל הזדמנות שבה נסגרה מרפסת באריאל.

לקח זמן עד שבוש השלים עם ישראל, זה היה בקדנציה השנייה שלו, בשלב שבו נמצא היום אובמה.

 דוגמה בולטת יותר היא ההתנהלות מול אולמרט "חברו הטוב" (כפי שכונה) בשנת 2007. כשהתגלה הכור בסוריה, החברות נעלמה. נשארו רק האינטרסים. בוש שלח את אולמרט לכל הרוחות, וליתר דיוק לדווח לאו"ם שיטפל בבעיה. אולמרט סירב וטיפל בעצמו.

המסקנה היא שנשיא רפובליקני טוב לישראל לא יותר ולא פחות מנשיא דמוקרטי. ההבדל היחיד הוא שבמקרה שייבחר לנשיאות המועמד של הרפובליקנים, לא יהיה לנתניהו את מי להפעיל נגדו בסנאט.