קולדפליי החדש: עכשיו טוב, וזה נשמע נורא
"Adventure Of A Lifetime", אלבומה החדש של קולדפליי, הוא השמח והמעייף ביותר בתולדות הלהקה. מי שהביאה בשעתה בלדות גדולות מהחיים עם נגיעות מלנכוליה, חוזרת כמוצר פופ קליל, מרקיד ומחוזק בענקים כמו ביונסה ואפילו ברק אובמה - אבל לוקה בחסר בגזרת הנשמה. מי אמר מארון 5 ולא קיבל?
כבר מצליליו הראשונים של "Adventure Of A Lifetime", הסינגל הראשון שיצא בחודש שעבר מתוך אלבומה החדש של קולדפליי, "A Head Full Of Dreams" - ניתן היה להבחין בשינוי. הלהקה שהתמחתה ביצירת בלדות פופ-רוק גדולות מהחיים, מצליחות אך תבניתיות להחריד, נשמעה לרגע כמו להקה אחרת.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
החדש של ELO: שובו של הביטל החמישי
החדש של גידי גוב: כמו שקיעה נוגה
עוברת דקה או שתיים אל תוך השיר עד שאתה מצליח לשים את האצבע ולהגיד מה בדיוק קרה לקודלפליי - הם נשמעים שמחים. אפילו שמחים מדי. לא שהם היו ניק קייב לפני כן, אבל מה שקורה כאן נשמע כאילו כריס מרטין בהחלט התגבר על הפרידה מגווינת פאלטרו, שהיוותה סיפור מסגרת לאלבומם הקודם "Ghost Stories" מן השנה שעברה. כלומר, התגבר ונכנס לפאזת קשתות, מסיבות וחדי קרן, כשהוא וחבריו מסניפים כמויות של ציפרלקס באולפן ומחליקים בצעדי ריקוד אל מחוזות הדיסקו. כן, לרגע קולדפליי נהיו מארון 5.
וזה, אין אה נאטשל, הסיפור של האלבום החדש של ההרכב הבריטי, שמגיע שנה וחצי בלבד אחרי מה שהוגדר כ"אלבום פרידה אינטימי" וכלל שיתופי פעולה די בינוניים עם שמות כמו אביצ'י וטימבלנד (זוכרים כשהוא היה המפיק החם ביותר בתעשייה?). אם האלבום ההוא, שלא קודם כלל בהופעות, מיאן להנפיק להיטים ונחשב למלנכולי ולעירום שבאלבומי קולדפליי, הרי "ראש מלא בחלומות" הוא תמונת הנגטיב המושלמת שלו. הוא מהיר, קצבי, עליז-אפילפטי ופופי. מאוד פופי. אפילו יותר פופי מהמוצר שהתרגלתם לצרוך (או לשנוא) מצד הלהקה המצליחה ביותר בעולם כרגע.
האלבום החדש גם מכיל כל כך הרבה שיתופי פעולה עם שמות עכשוויים ונכונים שאין להם וקודלפליי מודל 2000 כמעט דבר וחצי דבר במשותף. גם לא עם קולדפליי 2008, למען האמת. לרגעים הוא נשמע כמו תוצר של שיחת געירה של חברת תקליטים, או גרוע מכך - היסטריה פנים הרכבית, שמובילה להחלטה בהולה להקליל, ולהרים. אתם יודעים, כי הקודם קצת הוריד.
קולדפליי - "Adventure Of A Lifetime". להקת פופ להמונים
הצמד הנורווגי סטארגייט לקח את המושכות מידיו של השותף הקבוע של הלהקה ריק סימפסון, שנמצא כאן אבל מינוניו הנמוכים בהחלט מורגשים. טובה-לו השבדית מתארחת כאן, וגם החבר הוותיק נואל גאלאגר, שמפציע בסוף - אולי כדי להזכיר לקהל שפעם קולדפליי היו סוג של אינדי רוק בריטי. אבל זה היה מזמן, ממש מזמן. כי כשביונסה מתארחת באלבום שלך לא בשיר אחד אלא בשניים, והסאונד שלך מפלרטט עם אדם לוין וחבורתו הקלילה והרקידה - ברור מאוד למי אתה מנסה לכוון.
קולדפליי של היום, להקה שמתחזקת כבר קריירה של יותר מ-15 שנה, מתחרה על נדל"ן מצעדי השמעות ומכירות מול שמות כמו ג'סטין ביבר, טיילור סוויפט, דה וויקנד וקייטי פרי. אם המפתח להישרדות הוא הסתגלות, הרי שקולדפליי הבינו שבגלגול הנוכחי שלהם הם בעיקר להקת פופ להמונים, ואם הם רוצים להמשיך להיות כזו הם צריכים פחות לצור ויותר לייצר. מה לייצר? ובכן, מוזיקה פופולרית.
וזה מסביר למה רצועה כמו "Fun" יכולה (ויש שאומרים - אף צריכה) היתה להיות להיט גנרי של קייטי פרי. "Hymn For The Weekend", למשל, יכול באותה מידה להיות שיר של ביונסה. וזה הגיוני, בסך הכל, בהתחשב בעובדה שהיא משתתפת בו. הקטע השני בו לוקחת קווין B חלק הוא "Colour Spectrum", שמסמפל גם נאום של ברק אובמה. השיר אמור לשמש כרצועה המהורהרת או הארטיסטית של האסופה ובעיקר מדגים שימוש שגוי לחלוטין של הזמרת, שמסתכם בקולות רקע. אפילו "Everglow", שלוקחת בו חלק הגרושה פאלטרו, נשמע בעיקר כמו שיר של קולדפליי המוקדמים - מינוס הקסם שהפך אותם עם הזמן ללהקה לקהל הרחב.
"Army Of One" מדגמן השפעות של ג'יימס בלייק, אבל משהו שם מרגיש בעיקר צורני ופחות תוכני. כמוהו גם שיר הנושא של האלבום, רצועת פתיחה כמעט המנוני מדי לפתוח איתה, שאמנם נשמעת יותר קולדפליי מיתר שירי האלבום, אבל עדיין נותרת גנרית למדי. נקודות האור היחידות כאן הן "Birds" החביב בסך הכל ו-"Up&Up" שחותם את אסופת השירים הסכרינית עד כאב הזו, עם טאץ' של נואל גאלאגר על הגיטרה.
בפאזה הנוכחית שלהם קולדפליי משחקים במגרש של חבר'ה צעירים ומעודכנים מהם, מה שמכריח אותם להתנהג מעט כמו הדוד ההוא שמנסה לדבר בשפה של הצעירים ויוצא לו קשקוש שמריח מאובר-מאמץ ולא נשמע אותנטי ממש. כן, בבסיסה זו אותה קולדפליי, אבל ההפקה פה רצחה כל סיכוי לנשמה, שעד לפני כמה שנים היתה מגיעה קומפלט עם המוזיקה של קולדפליי, וליוותה שירים כמו "Yellow" ,"The Scientist" ,"A Rush Of Blood To The head" או "Every Teardrop Is A Waterfall", שתגידו עליהם מה שתגידו - במצב הרוח הנכון הם יכולים לגעת, לשבור או מינימום לדכדך. למי שמגיע אליהם נטול ציניות, כמובן.
וכך, נישאים על גבי הדיסקו, ה-EDM ופופ המצעדים, קולדפליי מוציאים את האלבום השמח והמעייף ביותר בתולדותיהם. אלבום שבמקרים בודדים בלבד מכריח אתכם לרקוד כפי שהבטיח מרטין בראיונות שהתקיימו טרם יציאתו, ורוב הזמן פשוט מעט מנג'ס ברקע. סביר להניח שהוא ינפיק עוד לא מעט להיטי ענק מתקתקים ורקידים, כפי שהוא תכנן מלכתחילה. אבל בפועל מדובר בלא יותר ממוזיקה קצבית להרים אתכם במהלך הספונג'ה המבאסת של שישי בוקר.
