אליס מונרו רוצה לספר לכם משהו

"משהו שרציתי לספר לך וסיפורים אחרים" הוא אוסף הסיפורים השני של כלת פרס נובל אליס מונרו. ראה אור לראשונה ב-1974, ומובא עכשיו לראשונה לקורא העברי. בואו לקרוא קטע מתוכו:

• לקריאת הספר  "משהו שרציתי לספר לך"
• רוצים לקרוא את אליס מונרו בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

מתוך הסיפור "משהו שרציתי לספר לך"

"לא אכפת לו הגיל או הגודל," המשיכה אֶט. "אני מניחה שבשבילו זה טבעי כמו לנשום. אני רק מקווה שהמסכנות לא מתפתות לו."

"אני לא הייתי דואגת," אמרה שָׁר.

"משהו שרציתי לספר לך". סיפורים מאת אליס מונרו

יום קודם לכן נענתה אֶט להזמנה של בּלייקי נוֹבְּל להצטרף אליו לאחד הסיורים ולשמוע את הגיגיו. הוא הזמין גם את שָׁר, אבל היא, כמובן, לא באה. בלייקי נובל נהג באוטובוס. חלקו התחתון היה צבוע אדום והעליון מפוספס, כך שנראה כמו סוכך. על צדו האחד היה כתוב: לֵייקשוֹר טוּרס, קברי אינדיאנים, גן סלעי הגיר, אחוזה של מיליונר, בּלייקי נובּל, נהג, מדריך. לבלייקי היה חדר במלון והוא אף שימש בו גנן, בלוויית עוזר אחד, מכסח את הדשא וגוזם גדרות שיחים וחופר ערוגות תיחום. איזו נפילה, אמרה אֶט בראשית הקיץ, כשהן גילו לראשונה שהוא חזר. היא ושָׁר הכירו אותו בנעוריהן.

וכך אֶט מצאה את עצמה מצטופפת באוטובוס שלו בחברת הרבה זרות, אף שעוד לפני רדת הערב הספיקה להתיידד עם כמה מהן, וכבר הבטיחה להרחיב שני ז'קטים, כאילו ידיה אינן מלאות ממילא. אבל לא לשם כך הצטרפה, אלא כדי לבחון את בלייקי.

ומה היה לו להראות? כמה תִּלים זרועי עשב שאינדיאנים מתים קבורים תחתם, חלקה של סלעי גיר לבנים־אפרפרים מדכדכים למראה בצורות משונות - חיקויים דחוּקים לצמחים (זה היה יכול להיות בית קברות, אם רצית) - ובית ישן מחריד שנבנה בכספי אלכוהול. הוא הפיק את המיטב מכל אלה. הסבר היסטורי על האינדיאנים, אחר כך הסבר מדעי על סלעי גיר. לאֶט לא היה מושג כמה מכל זה נכון.

ארתור היה יודע. אבל ארתור לא היה שם; לא היו שם אלא נשים פתיות שקיוו לפסוע לצד בלייקי אל האתרים ומהם, לקשקש איתו מעל כוסות התה בביתן סלעי הגיר, ולצפות בכיליון עיניים לרגע שבו ידו החזקה תאחז בהן תחת המרפק והשנייה תתחכך באזור המותניים כשיסייע להן לרדת מהאוטובוס ("אני לא תיירת," לחשה אֶט בחדות, כשניסה עליה את התרגיל הזה).

הוא סיפר להן שהבית רדוף רוחות. הפעם הראשונה שאֶט שמעה על זה, אף שהתגוררה במרחק חמישה־עשר קילומטרים משם כל חייה. אישה הרגה את בעלה, בנו של מיליונר, או לפחות מאמינים שהרגה אותו.

"איך?" קראה איזו גברת שתבונתה הסתלקה מרוב התרגשות.

"אה, נשים תמיד רוצות לדעת איך," אמר בלייקי, קולו כמו שמנת, לגלגני ואוהב. "זה היה מוות איטי - רעל. או כך אומרים. הכול שמועות, הכול רכילות מקומית." (בטח מקומית, אמרה אֶט לעצמה.) "לא מצאו חן בעיניה כל הידידות שלו. בעיני אשתו, הכוונה."

הוא סיפר להן שהרוח פסעה הלוך ושוב בגינה בין שתי שורות של אשוחיות כחולות. לא הבעל הנרצח פסע, אלא האישה, בחרטה. בלייקי חייך נוגות אל יושבות האוטובוס. אֶט חשבה תחילה שגינוני האבּירוּת שלו מעושים, פלרטטנות שיווקית פשוטה כדי שיצאו מרוצות. אך אט־אט השתנתה תחושתה. הוא רכן אל כל אישה שדיבר איתה - שמנה או כחושה או פתיה ככל שתהיה - כאילו יש בה דבר מה שהוא מבקש למצוא. מבטו היה רך ומשועשע אבל בכללו של דבר רציני, עורג (האם זה אחרי ככלות הכול המבט שיש לגברים כשהם עושים אהבה, המבט שאֶט לעולם לא תזכה לראות?) ששיווה לו מראה של מי שרוצה להיות אמודאי ולצלול מטה־מטה, דרך כל הריקנות והקור והחורבן, כדי לגלות את הדבר האחד שגמר אומר לגלות, משהו קטן ולא יסולא בפז, שקשה לאתרו, כמו אבן אודם אולי על קרקעית האוקיינוס. היא היתה רוצה לתאר את המבט הזה לשָׁר. שָׁר בלי ספק ראתה אותו. אבל האם ידעה באיזו נדיבות הוא הופץ?

שָׁר וארתור תיכננו אותו קיץ טיול לפארק ילוסטון ולגראנד קניון, אבל לא נסעו. ארתור סבל משורה של התקפי סחרחורת ממש בסוף שנת הלימודים, והרופא הורה לו להישאר במיטה. היו לו כמה בעיות. הוא היה אנמי, היה לו דופק לא סדיר, היתה לו בעיה בתפקודי הכליות. אֶט חששה מלוקמיה. היא התעוררה בלילה בדאגה.

"שטויות," אמרה לה שָׁר בשלווה, "הוא רק תשוש."

ארתור קם בערבים וישב בחלוק הבית שלו. בלייקי נובל בא לבקר. הוא אמר שהחדר שלו במלון הוא חור מעל המטבח, שהם מנסים לאדות אותו. הוא העריך אפוא את הקרירות במרפסת. הם שיחקו במשחקים שארתור אהב, משחקים של מורה. הם שיחקו במשחק גיאוגרפיה וניסו לראות מי מהם ימציא הכי הרבה מילים מהשם Beethoven. ארתור ניצח. הוא מצא שלושים וארבע. זה שימח אותו מאוד.

"אפשר לחשוב שמצאת את הגביע הקדוש," אמרה שָׁר.

הם שיחקו "מי אני?" כל אחד מהם בתורו בחר להיות דמות מסוימת - אמיתית או דמיונית, חיה או מתה, בן אדם או בעל חיים - והאחרים היו צריכים לנחש מי הדמות בעשרים שאלות. אֶט גילתה מיהו ארתור בשאלה השלוש־עשרה. סר גָלָהאד.

"לא חשבתי שתגלי כל כך מהר."

"חשבתי על זה ששָׁר הזכירה קודם את הגביע הקדוש."

"רב כוחי כשל עשרה גברים," אמר בלייקי נובל, "כי לבי טהור. לא ידעתי שאני זוכר את זה."

"היית צריך להיות המלך ארתור," אמרה אֶט. "יש לכם אותו שם."

"הייתי צריך. המלך ארתור היה נשוי לאישה הכי יפה בעולם."

"הא," אמרה אֶט. "וכולנו יודעים איך הסיפור הזה נגמר."

שָׁר נכנסה לחדר המגורים וניגנה בפסנתר בחשכה.

לפרחים שמלבלבים באביב, טרה־לה,

אין שום קשר למקרה...

כשאֶט הגיעה קצרת נשימה ביוני שעבר ואמרה, "לא תאמיני את מי ראיתי עכשיו ברחוב?" שָׁר - שכרעה על ברכיה וקטפה תותים - אמרה, "בלייקי נובל."

"ראיתְּ אותו."

"לא," אמרה שָׁר. "סתם ידעתי. אני חושבת שלפי הקול שלך."

שֵם שהן לא הזכירו זה שלושים שנה. אֶט היתה אז נרעשת מכדי לחשוב על ההסבר שעלה בדעתה אחר כך. למה בעצם הניחה ששָׁר תופתע? היה שירות דואר במדינה הזאת, תמיד היה.

"שאלתי אותו על אשתו," היא אמרה. "זאת עם הבובות." (כאילו ששָׁר יכולה לשכוח.) "הוא אמר שהיא מתה מזמן. לא רק זה. הוא התחתן עם מישהי אחרת, וגם היא מתה. אף אחת מהן בטח לא היתה עשירה. ואיפה כל הכסף של משפחת נובל, מבית המלון?"

"לעולם לא נדע," אמרה שָׁר ואכלה תות. רוצים לקרוא עוד? היכנסו לכאן