"רוג'ר ווטרס לא מזיז לי, אני אוהב את ישראל"
בגיל 69, כשמאחוריו קריירה מפוארת ועשרות להיטים לשמו, סולן המודי בלוז ג'סטין היוורד עדיין מופיע ויוצר. לקראת הגעתו לישראל סיפר על עבר של סקס, סמים ורוקנ'רול, הווה עם קניה ווסט ומדוע הוא מתרגש לקראת הנחיתה: "תמיד התייחסתם אלי יפה, חיפשתי הזדמנות לחזור להופיע"
ג'סטין הייוורד, שהקריירה שלו החלה לפני למעלה מחמישים שנה, שיחק תפקיד ענק בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית. בין אם בנגינת הגיטרה המפעימה שלו עם להקת המודי בלוז, ובין אם בקריירת הסולו או קטלוג השירים הקלאסיים העצום שהלחין וכתב, ביניהם אפשר למצוא את "Nights in White Satin" ו-"Question". איך שלא מסתכלים על זה - הייוורד הוא אגדת מוזיקה חיה.
ב-20 בדצמבר, לאחר שדחה את מועד הופעתו באוקטובר בעקבות המצב הביטחוני, יגיע הייוורד עם קונצרט הסולו שלו להופעה בתיאטרון גשר בתל אביב. מעט לפני הנחיתה בארץ הקודש, נפגשנו לראיון אחד על אחד בביתו אשר בלונדון, בו הוא מבלה כשהוא לא חי ועובד בסטודיו שלו שנמצא דווקא בריביירה הצרפתית.
לאחר לחיצת יד חמימה וכוס תה עם חלב, כמנהג הבריטים, לקחתי את הייורד כמעט שישים שנים אחורה. להתחלה. הוא סיפר כי תמיד ידע שרצה להיות מוזיקאי. שעוד כילד התחיל לנגן על גיטרה וידע שכדי להיות בטופ הוא צריך להיות הבעלים או של גיטרת פנדר או של גיבסון. הוא בחר בשניה ומיד כשהרוויח מספיק כסף, עוד כתלמיד בית ספר, רכש לו אחת. סיפור האהבה של הייוורד עם הגיבסון ממשיך עד היום, כפי שניתן לראות על פניו כשהוא מראה לי בגאווה את זו הישנה שלו, שהולכת איתו לכל מקום.
מיד כשסיים בית ספר עבר היוורד ללונדון. הוא רצה להתפתח כגיטריסט וכותב שירים. באותה התקופה היו שלושה עיתוני מוזיקה נחשבים. "זה דבר מדהים", הוא מספר, "אבל בשנות השישים כל המוזיקאים קראו שלושה עיתונים בלבד והכל קרה שם. אם רצית למצוא עבודה כמוזיקאי, בעיתונים האלה הכל היה מתפרסם. אז אני זוכר שראיתי מודעה של אריק ברדון והאנימלז שהם מחפשים גיטריסט. עניתי למודעה. ברדון מעולם לא חזר אלי אבל המודי בלוז כן".
ג'סטין הייוורד - "Nights In White Satin". על חיים ומוות
וככה זה התחיל. הייוורד הצטרף ל"מודיז", כמו שהוא קורא להם. הם הופיעו בחליפות כחולות ועשו קאברים לשירי אר אנד בי. זה לא ממש עבד. היוורד מתאר את הרגע שדווקא הביא לשינוי כרגע הגרוע ביותר בקריירה שלו.
"בתחילת 1967, עבדנו בקברט בצפון אנגליה ועשינו שירים קומיים. ניסיתי להשחיל את השירים שלי לתוך ההופעה אבל הקהל דיבר, אכל ולא ממש התעניין. אחרי הופעה בשבת בערב בכיתי כמו אידיוט וכולנו ממש הגענו לקרקעית. ואז למחרת זרקנו את החליפות הכחולות שנהגנו ללבוש, התחלנו לעשות את השירים שלנו ודברים התחילו להשתנות. ברגע שהיינו ישרים עם האמנות שלנו, דברים התחילו לעבוד".
באותה השנה הוציאו המודיז את האלבום האיקוני שלהם "Days of Future Past". האלבום, שנחשב לפורץ דרך, גם בכך שהיה אלבום קונספט, גם מבחינה מוזיקלית וגם כי הוקלט כתקליט סטריאו, דבר שלא נשמע עד אז - לא קצר הצלחה מיידית. הוא הצליח תחילה בצרפת, ב-1972 באמריקה וב-1973 בבריטניה. הוא גם חזר לראש מצעד המכירות בבריטניה ב-1979 ו-"Nights In White Satin" מתוכו חזר לראש המצעד ב-2010. כמו שאמרתי, החומרים מהן עשויות אגדות.
מה הסיפור שעומד מאחורי השיר? האם יש לו את אותה משמעות בשבילך אחרי כל השנים האלה?
"הייתי בן עשרים כשכתבתי את השיר הזה. הייתי בסוף של סיפור אהבה גדול ובתחילתו של אחר, שזה דבר עצום כשאתה בגיל הזה. חברה קודמת נתנה לי סדיני סאטן לבנים שהיו די רומנטיים. אז זה היה על האהבה שהרגשתי אז ואני חושב שיש שם קצת גם על מוות. על התחושה שלי, של אחי ושל הורי שאיבדנו באותה התקופה המון בני משפחה שהזדקנו ועזבו אותנו. אז לא ידעתי על מה אני כותב. לפני כמה שנים שמעתי גרסה של השיר על ידי זמרת קנדית לא ידועה וששמעתי איך היא שרה את השיר, פתאום הוא היה ברור לי. הבנתי אותו".
"היום אני מוצא שבהופעת הסולו שלי, איתה אני מגיע לישראל, יש שלושה שירים - "Question" ,"Nights In White Satin" ו-"Forever Atumn" - שמקבלים את המשמעות והרגשות שהקהל מביא לתוכם. הם סוחטים כזאת תגובה ענקית מהקהל, זה חמישה אחוזים שקשורים אלי, ותשעים וחמישה שקשורים לקהל שמביא את הרגש והקסם".
משנת 1967 ואילך היה הייוורד אחראי לרוב השירים של המודיז. הוא היה נתון תחת המון לחץ מהחבר'ה האחרים בלהקה לבוא עם שירים וכך קרה שכתב יותר מעשרים סינגלים מתוך עשרים ושבעה של המודי בלוז. "אם הייתי יכול לחזור אחורה ולשנות חלק מהשירים בכל אלבום, הייתי עושה זאת", הוא מוסיף. "לדעתי רוב האלבומים הוקלטו מוקדם מדי. הרבה מהם לא היו מוכנים, את חלקם כתבתי בלי לדעת למה. היום, בהופעות הסולו שלי, אני נותן להם לדעתי אינטרפטציה יותר נכונה. יש להם משמעות אחרת עבורי. היום, אני יכול להסתכל אחורה על חיי ולראות כמה קשים ומסובכים הם".
במהלך השנים הופיע הייוורד פעמים לא מועטות בפסטיבלי המוזיקה המובילים ביניהם בגלסטנבורי ו-"isle of wight". גם השנה הוא תפס את מקומו בגלסטנבורי והיווה אלטרנטיבת רוק קלאסית לסיום הפסטיבל לכל אלו שלא רצו לראות את קניה ווסט. והיו רבים כאלה.
ג'סטין הייוורד - "Question". "היום הייתי משנה חלק מהשירים"
"זה כבוד גדול להופיע בערב הסיום של גלסטנבורי ועוד מול קניה ווסט, אבל זה די ביאס אותי כי אם לא הייתי מופיע הייתי הולך לראות אותו. בכלל, אני לא מקשיב למוזיקה של פעם. אני מקשיב רק למוזיקה עכשווית. לא יצליחו לגרור אותי לויכוח של המוזיקה של פעם היתה טובה הרבה יותר מהמוזיקה של היום. המוזיקה של קניה ווסט או של ביונסה, ההופעות שלהם או התקליטים שלהם - זה מה שיישאר בחוויה של הנוער של היום".
ומה בנוגע לפסטיבלים? הפסטיבלים של היום או הפסטיבלים הגדולים של שנות השישים?
"היום הפסטיבלים הרבה יותר מאורגנים ממה שהם היו לפני שלושים-ארבעים שנה. היום זה ביזנס. אז היה המון כאוס, יותר מדי סמים ומעט מדי אבטחה. ההבדל היום שהנכד שלי היה שם והוא היה בטוח. פעם, אף אחד לא היה בטוח. המשקה שלך לא היה בטוח, כך האנשים היו מסטולים וזה פשוט היה סיכון להיות שם. ידעתי הפסטיבלים יישארו בהסטוריה של המוזיקה אבל היו שם גם רגעים מסובכים וקשים".
רוד סטיוארט אמר בראיון שבתקופה שהיה עם ה-Small Faces הכל היה זיונים, שתייה והריסה של חדרי מלון על מנת לקבל את הכבוד לו הייתם ראויים. זה נכון?
"אחרי אלביס והפריצה של הביטלס, היינו דור שהחליט להתמרד נגד בני הדור שקדם, שהיו כל כך ישרים ורצו את החיים הכי מסודרים ומרובעים שיש. רצינו לשבור את המוסכמות, רצינו להישאר צעירים. בתוך קהילה המוזיקה בלונדון, שמנתה רק כ-500-600 איש שהכירו את כולם, היו המון זיונים ושתיה, כן. זו היתה תקופה של מין חופשי ואהבה חופשית. הסם בשבילי באותה התקופה היה דווקא חשיש. בנוגע להריסת חדרי מלון, זה לא היה הקטע שלי. אני לא חושב שמלא אנשים עשו את זה. רוד כנראה כן".
הייוורד והמודי בלוז חוגגים חמישים ואחת שנים יחד. הם עדיין מופיעים הרבה, בעיקר בארצות הברית שם יש מקום להפקות ענק כמו שלהם. בהתאם, הייוורד עובד לא מעט על שמירת הבאלאנס בין חייו, יצירתו הפרטית וזו עם הלהקה.
"זה כמו שמישהו אומר לך שאתה חייב ללבוש את אותה הטי שירט הכחולה במשך כל חייך. תמיד אהבתי לנגן עם המודי בלוז אבל אני רוצה לעשות גם דברים אחרים. החבר'ה האחרים נותנים לי את הזמן והמרחב לעשות את הדברים שלי. היו לי תקופות מדהימות עם ה'מודיז', זיכרונות מדהימים. שבע השנים הראשונות היו הצלחה מאוד איטית, רק בשנות השמונים התחלתי לראות שיש לנו מעריצים, שאנשים עוצרים אותנו ברחוב. עשינו שתי הופעות ביום אחד במדיסון סקוור גארדן ב 1972 ונתנו לנו פרס שנקרא 'כרטיס הזהב' למכירת הכי הרבה כרטיסים באותו היום באולם הזה. אף אחד לא שבר את הרקורד הזה עד היום. זה היה הרגע בו הבנתי שהמוזיקה הצליחה".
בשנים האחרונות היו 'המודיז' די זהירים עם תשובותיהם לשאלה של התקשורת האם יש סיכוי לתקליט חדש שלהם. הפעם הייוורד עונה כבר יותר בנחרצות. "לא. לא יהיה עוד תקליט של המודיז. אנחנו סיימנו לעשות מוזיקה. אבל אני אמשיך להוציא תקליטי סולו שלי. אני מתכוון לתת לאלבום האחרון שלי "Spirit of the Western Sky" את המקום שלו עוד קצת ולהיכנס מחדש להקלטות בעוד כחצי שנה".
ג'סטין הייוורד - "Forever Autumn". כבר מכיר את ישראל
ועם שירי האלבום החדש ושאר הקלסיקות של המודי בלוז, בדגש על שנות ה-80 המאוחרות יגיע הייוורד לישראל, ולא בפעם הראשונה. "הייתי בישראל בביקור לפני שלוש שנים. עשיתי את הטיול הנוצרי, ביקרתי בירושלים, הגליל, בית לחם ואהבתי כל רגע. נשארתי בתל אביב, וביליתי הרבה ביפו ובשוק הפשפשים וזה היה תענוג ותמיד חיפשתי הזדמנות לחזור שוב".
שמעת על הקמפיין של רוג'ר ווטרס נגד ישראל?
"אני מכיר את רוג'ר. טרם שמעתי ממנו בנושא. אני חושב שמוזיקה יכולה להפוך את העולם למקום טוב יותר. זו המטרה שלי לפחות עם המוזיקה. אם הוא יפנה אלי זה לא יזיז לי בכלל. אני אוהב את ישראל ותמיד התייחסו אלי פה יפה ואני רואה דווקא את הצד הסובלני של המקום. עבורי כנוצרי זה אחד המקומות היחידים שאני עוד יכול להגיע אליהם".
