ברוכים הבאים לפסטיסל / טור
הטבלה משתנה בכל יום, לקבוצות יש מספר משחקים שונה, ולך תדע אם הנקודות שצברו משקפות. פיזור המשחקים הפך את הליגה בישראל לפסטיגל שמרוח על פני כל השבוע, והאוהדים מבולבלים. וגם: למה לא צריך להקל על הנציגות באירופה
פיזור משחקי הכדורסל הפך את הליגה בישראל לפסטיגל שמרוח על פני כל השבוע. ממש קשה לעקוב אחרי המשחקים והמיקום בטבלה. ביום שישי הפועל ירושלים שיחקה נגד מכבי חיפה. בשבת מכבי אשדוד שיחקה נגד בני־הרצליה. ביום ראשון הפועל ת"א נגד חולון. ביום שני נהריה בנס־ציונה ומכבי ת"א נגד אילת. ביום שלישי מכבי ראשל"צ נגד מכבי חיפה.
כמו טיול באירופה הקלאסית – שישה משחקים בחמישה ימים. איך אוהד מסוגל לזכור מי משחק נגד מי, מתי ואיפה?
הטבלה משתנה בכל יום, לקבוצות יש מספר משחקים שונה, וקשה להבין אם מספר הנקודות והדירוג בטבלה משקף באמת את המצב האמיתי. טבלת הליגה מזכירה ריצת 200 מטר, כשהרצים נכנסים לקשת וקשה להבין מי באמת מוביל. פעם בכמה ימים מספר המשחקים של כל הקבוצות מתיישר, נכנסים לישורת ואפשר להבין מי נמצא איפה. הבעיה שלמחרת הבלגן מתחדש.
הטבלה משקרת
פעם היו תחרויות דואר בקליעה למטרה. כשישראל הייתה מתחרה נגד יוון לא היו נוסעים ליוון. הישראלים היו יורים במטווח בישראל, היוונים היו יורים במטווח ביוון, והיו שולחים את התוצאות בדואר. רעיון מדליק. על פי אותו פרינציפ אפשר גם להתחרות בריצת 800 מטר או במשחה ל־100 מטר גב בנפרד.
כל רץ יוזנק בזמן שונה באצטדיון אחר, ובסוף ישוו את התוצאות. אפשר להמציא גם תחרות קליעה לסל, שכל אחד יזרוק במגרש אחר. בסוף כולם יידעו מי ניצח בתחרות, הבעיה שבמהלך התחרות אף אחד לא יודע מה המיקום שלו.
בשביל להוסיף לבלגן, גם הצגת הטבלה מבלבלת. מדרגים את הקבוצות לפי מספר הנקודות שיש להן, כאשר הן לא שיחקו אותו מספר משחקים. ידידי אייל שנהב האיר את עיניי לאפשרות שקבוצה שלא הפסידה בשום משחק, יכולה להיות מדורגת בליגת העל שלנו במקום השישי כי חסרים לה שני משחקים, ואילו קבוצה שהפסידה פעמיים יכולה להוליך את הטבלה. זהו חוסר הבנה בסיסי בספורט.
כדאי ללמוד ממדינה מפגרת כמו ארה"ב. ב־NBA באמת קשה לשחק את כל המשחקים באותו יום, כי קבוצות טסות לפעמים חמש שעות מעיר לעיר, אבל הקבוצות מדורגות על־פי אחוזי ההצלחה שלהן. לא חשוב כמה משחקים שיחקת, אתה מדורג לפי אחוזי ההצלחה שמשקפים את המיקום האמיתי שלך.
מחשבים גם בכמה משחקים מפגרות הקבוצות אחרי הראשונה, אבל את זה קצת קשה לי להסביר. אצלנו שובר שוויון נקבע על פי יחס הסלים. מה מבטא יחס סלים בענף שבו אפשר לנצח קבוצה חלשה ב־50 הפרש? כלום.
יש אילוצים טכניים כמו זמינות אולמות, וערוצי הטלוויזיה שקובעים לליגה מתי יתקיימו משחקים. צריך להתחשב בבעל המאה, אבל גם הטלוויזיה יוצאת מפסידה אם הליגה היא בלגן. מה שווה "ערב הכדורסל של ישראל" עם שני משחקים?
מחזור ליגה צריך להתקיים ביום אחד, משחק מרכזי יכול לזוז יום אחד קדימה, והטבלה צריכה לשקף אחוזי הצלחה. חבל, כי הליגה השנה מרתקת.
לא להקל על המשתתפות באירופה
הפועל ירושלים שיחקה השבוע שלושה משחקים. ביום שישי היא ניצחה בהארכה את מכבי חיפה בחוץ, ביום ראשון גברה בבית על קריית־גת, והערב מחכה לה המשחק החשוב מכולם, נגד א.א.ק אתונה ביורוקאפ.
מכבי ת"א שיחקה ביום חמישי באיטליה נגד ססארי, ביום שני נגד אילת ומחר תשחק נגד באמברג, במשחק שעשוי לקבוע את העלייה לטופ־16 ביורוליג. גם מכבי ראשל"צ נאלצה לעמוד בלוח משחקים צפוף, בשבועות שבהם שיחקה במקביל בליגה ובאירופה.
יום נסיעה כזה מתחיל לפעמים בארבע לפנות בוקר בנתב"ג, ומסתיים בחצות בעיר שכוחת אל בסיביר. רוב המשחקים מתקיימים בערים שאליהן אין טיסות ישירות מישראל. המשחק מסתיים קרוב לחצות, בבוקר קמים מוקדם ליום טיסות ארוך, מגיעים הביתה בלילה ולמחרת בבוקר כבר יש אימון.
אני מבין את הטענות שנשמעות מצד הקבוצות שמשחקות באירופה, לפיהן מינהלת הליגה צריכה להתחשב בלוח המשחקים שלהן ולהקל בעומס. אני לא חושב שצריך להכביד בכוונה. מצד שני, לא צריך להקל עליהן.
הליגה הישראלית צריכה לעמוד לפני אירופה, בדיוק כמו שבספרד הליגה לפני היורוליג. "אירופה" היא היום בלוף. היורוליג הוא עסק מסחרי שקובע לעצמו כללים כדי להדיר קבוצות שמצליחות איכשהו לקחת אליפות במדינות שלהן, פיב"א לא מסוגלת לארגן טורניר לילדים בני 17.
דרושפאקה היא לא אלופת טורקיה, מלאגה היא לא אלופת ספרד, ומכבי ת"א לא אלופת ישראל, ומוכרים לנו את היורוליג כגביע אירופה לאלופות. איפה היורוליג והיורוקאפ, ואיפה גביעי אירופה לאלופות ולמחזיקות גביע ששיחקו בשנות ה־70 וה־80?
אמריקה עודפים
בעשרים השנים האחרונות ליגת ה־NBA מכייסת כל ילד סרבי, רוסי וספרדי גבוה, שיודע ללעוס מסטיק וללכת בלי קביים. מצד שני שולחים לאירופה עודפים, שהפכו את היורוליג והיורוקאפ למחסן הגרוטאות האחורי שלהן. אני לא מבין איך מחלקות הסקאוטינג מתפעלות עדיין משחקנים שנבחרו באיזה דראפט ושיחקו כמה דקות בטורונטו או בפילדלפיה.
ב־NBA משחקים גם שחקנים בינוניים מאוד, והם מגיעים לכאן לפעמים רגע לפני שמפרקים ומוכרים אותם לחלקי חילוף. לריאל מדריד ולברצלונה יש את הספרדים שחוזרים הביתה אחרי שעשו קריירה באמריקה. אצלנו מאזרחים את אמציה רוצ'סטי, ועוד נותנים לו פטור חלקי ממס הכנסה, בזמן שמבטלים את הפטור ממס לישראלים טובים בפריפריה.
לא צריך להעדיף מפעלים אירופיים על הליגה, כי העומס על מכבי ת"א, הפועל ירושלים ומכבי ראשל"צ, זו ההזדמנות של נהריה, בני־הרצליה ואשדוד לנצח את הגדולות כשהן עייפות. למה לקחת מהן את הסיכוי הזה? ההשתתפות במפעלי אירופה היא פרס, אבל יש גם מחיר. הן צריכות להשקיע בסגל רחב, בארגון, ולפעמים גם להפסיד כמה משחקים בליגה. לקבוצות "קטנות" יש יתרון קטן, למה לקחת להן אותו? שייהנו.
יש מאמנים שטוענים שהיתרון הוא בעצם חיסרון, ועדיף לשחק שני משחקים בשבוע. זה נכון בעיקר כאשר המשחקים באירופה מתקיימים בבית, לא כשהקבוצה נוסעת לסיביר. אילת ניצלה בשנה שעברה פציעות של דווין סמית' וסילבן לנדסברג, ועברה את מכבי ת"א בחצי הגמר בסדרה של הטוב מחמישה, כולל ניצחון במשחק מספר 5 ביד אליהו.
אני מודה שרציתי לראות את מכבי נגד ירושלים בגמר, אבל שמחתי גם בהצלחה של קבוצה קטנה כמו אילת. אם ניקח את היתרון הקטן שיש לה, ועוד ניתן הנחות לחזקים, מה נשאר מהספורט?
לפנייה לכתב/ת 
