"טרנספרנט": לבכות, לצחוק, להתרגז
גם בעונתה השנייה ממשיכה "טרנספרנט" להיות פרדוקס - קומדיה עגומה על דמויות מעיקות שמצליחה לחדור אל הלב. הפעם הסדרה על האב שהפך לאישה, מוסיפה גם זיכרונות ממלחמת העולם השנייה
שנה וקצת אחרי פרוץ העונה הראשונה, שקיבצה בדרך שלל פרסי יוקרתיים ממשפחות האמי וגלובוס הזהב, משפחת פפרמן של אמזון חוזרת לעונה שנייה. יהודים כתמיד, סויציופתים מתמיד, הם עדיין מנסים לברר איך לעזאזל מתפעלים את הדבר הזה שנקרא חיים (את העונה המלאה אפשר למצוא החל מאתמול, א', ב-HOT VOD ובסלקום טיוי).
בעשרה פרקים של חצי שעה האחד (קצרצר במונחים של סדרת סטרימינג שכבולה פחות למגבלות של זמן) טרנספרנט מעלה הילוך ומתרחבת בשני מישורים במקביל. ג'יל סולוויי, שיצרה את הסדרה על סמך נסיונה הפרטי (אבא שלה יצא מהארון כטרנסג'נדר), כבר הודתה בעבר שבעצם כתבה את "טרנספרנט" כדי "להפוך את העולם למקום בטוח יותר עבור ההורים שלה". עכשיו "טרנספרנט" מגביהה את נקודת המבט בגזרת המגדר והנטייה המינית, ובמקביל גם הולכת אחורה בזמן, על ציר ההיסטוריה המשפחתית של הפפרמנים.
מי שמרחיבה את המעגל המשפחתי היא אחותו של מורט, שמגיעה לחתונה ומתרה בו שלא להגיע לבקר את אמא שלהם, כדי שלא תיאלץ להתמודד עם "כל זה" בימיה האחרונים.
את הפלאשבקים לילדות של מורט החליפו פלשאבקים מתעתעים לברלין שלפני מלחמת העולם השנייה. רוח רפאים שמגיחה מהפלאשבק בפרק הראשון, רומזת שהעונה הזאת תפשפש בהיסטוריה המשפחתית של הפפרמנים ותגלה מה הפך אותם לבלגאן הרגשי שהם היום.
כמו שהבטיחה, סולוויי ממשיכה לפענח את תולדות המשפחה שלה כדי לגרום לנו להבין אותם יותר, ובהתאמה להקל עליהם לחיות את חייהם. ברקע מורגש המתח בין היהדות המאוד בולטת של המשפחה (החל מה"הבה נגילה" הגרוטסקי כמעט במהלך החתונה ודרך עקיצות קטנות, כמו אחותו של מורט שאוספת את סידורי הפרחים בסוף האירוע) ובין האחיזה הרופפת בנורמטיביות בכל מה שנוגע לזהות מינית.
גם בעונתה השנייה "טרספרנט" ממשיכה להוות פרדוקס. דמויות כמעט תמיד מעיקות, מתחכמות, שמתקשות להתחייב למשהו שהוא לא טובתם האישית, ולעתים נדירות מתוגמלות, ומצד שני שימת לב מעודנת כזאת לפרטים שמכריחה אותך להישאר בקשב לכל ניואנס, זווית צילום או מילה. דרמה-קומית מרירה ועגמומית, שמצליחה באזמלים כמעט בלתי נראים לחדור אל חדרי הלב.
