כל כך מפחדת שלא ירצו אותי כי אני עקרה
מאז התבשרה שכנראה שלא תוכל להביא ילדים לעולם, רווית בדיכאון. כשהיא יוצאת לדייטים היא מרגישה שהיא מסתירה משהו, שהיא מתחזה. אימון אישי
רווית ממוללת את דש הבגד שלה בעצבנות קלה. התנועה הזו בקצות האצבעות שכמעט ואינה מורגשת, חושפת עולם שלם של רגשות עזים, של תסכול ועצב עבור חדי העין שיכולים להבחין שחיכוך הבד באצבעות משול למריטת שיערות מהראש. אני מביטה בה שקטה, ממתינה לשמוע את הסוד הזה איתו היא מתנהלת, זה שממוטט את עולמה הפנימי ומוסווה כביכול בתנועה קטנה ולא מורגשת.
עוד בנושא:
מאבד עניין אחרי הסקס. למה זה קורה לי?
אני בצל של חברותיי הטובות. האוויר שלהן
לא נשארו לי חברות. כולן מסביבי אמהות
ואז זה מגיע: "כנראה שלא אוכל להביא ילדים, אף פעם". כשהיא אומרת את זה, הדמעות פורצות מעיניה ואני קולטת איך היא נשטפת שוב באימה, אולי אותה האימה שאחזה בה כשהגינקולוג שלה בישר זאת לראשונה. רווית מספרת לי איך היא תמיד חלמה להיות אמא, והנה היא מבינה בחודשים האחרונים שהחלום הכה טריוויאלי הזה, שעד כה נתקל בקשיים מפאת חוסר מציאת בן זוג, עשוי שלא להתגשם לעולם.
שבעה חודשים עברו מאז ישבה בחדר ההוא אצל הרופא, כשהלכה לבדוק אופציות של הקפאת ביציות ונודע לה שלא רק שאין טעם להקפיא עכשיו, הסיכוי שמשהו ייקלט - הוא אפסי. לא ניכנס למונחים הרפואיים, אבל בפיזיולוגיה של הנפש שלה משהו מהותי השתנה מאז - כמה ימים אחרי שאספה את חלקי נשמתה והדביקה אותם מחדש, רווית חזרה לעולם הדייטינג בהרגשה שהיא לא פחות ממתחזה, שרלטנית. שכל עוד לא מספרת על הקושי העתידי הצפוי, היא למעשה מציגה מצג שווא.
"תביני", היא אומרת וקולה סדוק ומר. "גם לפני זה לא היה לי קל. זה לא שהדפתי את ערימות המחזרים והייתי רק צריכה לבחור. זה אף פעם לא בא לי בקלות. תמיד הרגשתי שאני לא מספיק יפה או מעניינת, ובגלל זה אני לא מוצאת זוגיות ראויה, ועכשיו?!"
"אני יודעת שזה נשמע מזעזע, אנטי פמיניסטי בעליל וקורבני, אבל בחיי, מי ייקח אותי ככה? מי יוותר על האופציה לילדים ויסתפק בי?". רווית מתפרקת מולי, ובליבי אני יודעת שאין מילים שיכולות לנחם, אבל מעשים דווקא כן. ויותר מזה, מה שנראה לה כמו סוף העולם, אולי מסמל דווקא את תחילתו. בפגישות הבאות נתתי הרבה מקום לכאב שלה, ואחרי הוונטילציה הזו התחלנו לעבוד.
אמונה
זה היה שם המשחק. ולא בכוחות-על אלא בעצמה. בואו נודה על האמת, הגרעין הזה של אמונה עצמית לא נמוג עם הבשורה הזו לפני כמה חודשים, אלא אי שם בגיל העשרה שלה, כמו רובנו. רווית הבינה שהפריון הוא לא הבעיה אלא האופן בו היא מגיעה לדייטים – כשהיא חסרת ביטחון, מתנצלת על קיומה, צופה את הדחייה כבר ב"היי, נעים מאוד".
היא ידעה להגיד שבחודשים האחרונים המצב הדרדר לכך שאם מישהו עניין אותה במיוחד, היא פשוט היתה נעלמת כבר אחרי הדייט הראשון, לא עונה לטלפונים ולא מסבירה. אפילו לא לעצמה. כשאני חוקרת איתה את העניין התמוה כביכול הזה, מצטיירת התמונה - היא כל כך נמנעת מהרגע בו תצטרך לספר למישהו שאינה יכולה להביא ילדים – עד שבאופן לא במודע, היא מלכתחילה הורסת כל אופציה רלוונטית כדי לא להגיע לשם. גול עצמי.
כנות
בתום מספר פגישות, רווית החליטה שהיא יוצאת מהארון. לא בצורה ראוותנית, אלא פשוט מפסיקה להימנע ולהסתיר. התגובות, להפתעתה, היו מגוונות אך חיוביות - החל מ"גם לאחותי אמרו בדיוק את אותו הדבר והיום היא אמא לשלושה", ועד "הרפואה והטכנולוגיה כל כך מתקדמות היום כך שאני לא מכיר מישהו שרצה להיות הורה וזה לא קרה לו". תאכלס.
לצד ההבנה שהיא לא הפכה לסחורה סוג ב׳, רווית התחילה לראות את הפלוסים בעצמה, ולחבב אותם. את ההומור שלה, את החברויות האמיצות, את טוב הלב, תחומי העניין והחכמה. היה נדמה שביטחונה העצמי הולך וגדל מפגישה לפגישה. היא הבינה יותר ויותר מי היא ומה היא שווה.
במקביל לתהליך של חיזוק הביטחון, לאט ובעדינות פרמנו את האקסיומה בנוגע לעקרותה. שלחתי את רווית להעמיק בספרים אודות גוף נפש, ריפוי עצמי והקשבה לגוף, ולצד זה היא התחילה לבדוק אופציות ונמלאה משבוע לשבוע באופטימיות. היום היא יודעת שיהיו לה ילדים. זו ידיעה פשוטה כזו, בלב. היא לא יודעת עדיין מה בדיוק תהיה הדרך שלה לשם, אבל היא יודעת שזה יקרה. היא גם יודעת שיהיה לה בן זוג. זה עוד לא קרה, נכון, אבל לראשונה בחייה היא יודעת שזה יקרה. ברור שזה יקרה.
הכותבת מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
