הדייט הלך מעולה אבל משהו היה חייב להידפק
אם זה היה סרט הוליוודי, הגיבורים שלנו היו יוצאים למאבק בכוחות האופל עד לניצחון, אבל במציאות המנומנמת שלנו כנראה שיותר פשוט לפתוח שוב את הגריינדר
אחרי תקופה מכובדת של ישיבה על הגדר, בה סירבתי לקחת חלק בתעשיית הדייטים המהירים, המעובדים וחסרי המשמעות, פגשתי לפני שבועיים בחור חדש. זה לא היה מתוכנן אבל זה קרה, בצורה שבה דברים טובים קורים. מהרגע הראשון שנפגשנו, הכל היה שונה אבל גם דומה, לא הכרתי אותו אבל היה בו משהו מוכר.
עוד מעלילות קובי בעיר הגדולה:
אם למצוא אהבה זאת עבודה, אז אני מובטל
הערב זרם לו יפה מבחוץ, בזמן שבתוך הראש שלי גרף העניין וההצלחה ששרטטתי לעצמי רק עלה ועלה. בדייט ממוצע הגרף הזה מתחיל בנקודה הכי גבוהה, ובמהלך הדייט, בזמן שהכוסות מתרוקנות והמאפרות מתמלאות, הגרף הזה מתחיל בדרך כלל לרדת. אני מחפש (ומוצא) פגמים, מגבה אותם בעדויות והוכחות, ובשלב הסיכומים אני חותם שהיה נחמד ביחד ושימשיך להיות נחמד גם בנפרד.
הפעם, המצב היה הפוך - הגרף התחיל נמוך עקב חוסר המוטיבציה שלי, אך ככל שהערב נמשך הוא רק עלה מעלה ומעלה בצורה מפתיעה. דווקא כשרחוב אלנבי המתקלף והעמוס עובדים זרים מצדדיי והומלסים מתחתיי, התחיל להרגיש לי כמו המדרגות הספרדיות ברומא, הגיעה פתאום נקודת השבירה. בנבירה רנדומלית בביוגרפיות שלנו, גילינו לפתע היכרות משותפת עם אנשים שעלולה לאתגר את הקשר שלנו.
לא, אנחנו לא קרובי משפחה, והוא לא מוסלמי ואני יהודיה, אבל עדיין משהו שם, בעבר-הווה שלנו, בעייתי. גרף העניין וההצלחה של הערב צנח לו בעצב מטה כשהבנו שאנחנו בבעיה. ניסיתי להישאר אופטימי - כן, יש בעיה, אבל ככה לתת לבחור כזה ללכת?
אך לאחר כמה ימים הגיעה ההבנה שזה לא הולך להימשך. יש רצון, יש יכולת, אבל יש מכשול. אם זה היה סרט הוליוודי, הגיבורים שלנו היו יוצאים למאבק בכוחות האופל עד לניצחון שהיה מלווה כמובן בגרנד פינאלה מרגש וסוחט דמעות, אבל במציאות המנומנמת שלנו, כנראה שיותר פשוט לפתוח שוב את הגריינדר.
הדלת ה-100
בגיל 23 מכרתי ציורי שמן מדלת לדלת באירלנד. המוטו היה שמישהו באחד הבתים בשכונה מחכה לקנות את הציורים שלי, ואני פשוט צריך למצוא אותו. הוטל עליי לעבור בית-בית, תוך כדי שאני מתעלם מטריקות הדלת עד שאגיע לדלת המאה במספר, שם הוא מחכה לי. אז הנה, עברתי עשרות דלתות והגעתי ממש במקרה לדלת המאה, ומה עכשיו? גם כשאני במקום הנכון צצה בעיה? עד שמישהו פותח לי את הדלת ומכניס אותי הביתה, גם אז זה לא אפשרי? איזו בדיחה גרועה.
ואולי זה רק אנחנו שדפוקים? אולי פתאום זה מפחיד שמתחת ללב המעלה אבק שלנו צפים להם הפחדים ורוצים לנהל איתנו שיחות לתוך הלילה. כן, יכול להיות שהייתי פוגש את הבחור הזה עוד פעם-פעמיים והיינו מבינים שזה לא זה, ומצד שני, יכול להיות גם שזה היה המפץ הגדול - אין לדעת, אבל בתל אביב של ימינו אם מוותרים על פוטנציאל כזה בכזאת קלות, כנראה שבאמת אפשר לסגור את הבסטה ולזרוק את כל הציורים לים.
הרי אם זאת הייתה דחייה, לא הייתה לי ברירה אלא להתמודד איתה בגבורה, אבל פספוס טהור זה תמיד משהו שגורם לתחושת מחנק. לפספס, לוותר, להחמיץ. כל חיי סבלתי מפספוסים, מהחמצות שנבעו כי לא הייתי אמיץ מספיק, כי פחדתי, כי לא אמרתי, כי ויתרתי, כי לא הראיתי, כי הייתי בארון. אז עכשיו זה קורה לי שוב? ואולי אני צריך להילחם? אני לא ממש יודע להילחם, אבל אני יכול לנסות...
בעולם הדייטינג האוטומטי והדיגיטלי הפכתי להיות האדיש, המרוחק, הנונשלנטי. הבחור הזה שאו שהוא זורם או שהוא לא, לא מישהו שיצביע על בחור ויכריז: "הוא יהיה שלי", ובטח ובטח שלא הרומנטיקן ששולח לינקים לשירי אהבה מתקתקים. כל כך התרגלתי להיות במקום של הבחור החצי מעוניין-חצי לא מעוניין, עד שפתאום, כשאני מוצא את עצמי מעוניין לחלוטין, אני לא ממש יודע מה עושים.
ואולי אני לא צריך להילחם. ואולי זה לא אמור לקרות בכלל. אז מה בכל זאת אני צריך לשים בכיס? נקלע לדרכי בן אדם ישיר ומלא בכנות, בחור שלא חושש להביע חולשה - ודווקא זו נקודת החוזק שלו. כבר בדקה הראשונה הוא הוריד לי את השאלטר של המחסומים והמסכות. שומרי הסף הקטנים של האגו שלי הזיזו את החניתות שלהם לצדדים, ומצאתי את עצמי יושב נקי מולו ובאמת מנהל שיחה אמיתית. לא ריאיון עבודה.
דווקא כשלא שיחקנו אותה קול, שם התפוגגה לה המבוכה. כנראה שאני צריך לאמץ את הלך הרוח הזה. אולי אני צריך להוריד לעצמי את השאלטר הזה לבד, בלי עזרה מבחוץ בפעם הבאה. אולי זאת הדרך הנכונה בעידן שבו אין לאף אחד סבלנות, וגזר הדין נחתם כבר בדייט הראשון.
לפנייה לכתב/ת 
