עדות מעוותת מציאות

כבר כמעט עשר שנים אני עוסק בארגון "שוברים שתיקה". זו לא אובססיה, אלא עלבון אישי. כשהוא הוקם על ידי כמה מיוצאי הנח"ל ששירתו בחברון נוצרה לי דילמה אישית. לכאורה "בחורינו הטובים" ביקשו לשפר את הבסיס המוסרי שלנו, ואני הייתי בעד. כשהסבירו שהם בעד טוהר הנשק, הנהנתי בהסכמה. וכשדיברו על שיפור פני החברה הישראלית, הבנתי אותם ומצאתי נקודות דמיון למרות שהצביעו אחרת ממני בבחירות.

ואז הכול התהפך. "שוברים שתיקה" הפך מארגון ישראלי לארגון שפועל נגד ישראל שבה אני מאמין. זה התחיל בעדויות אנונימיות שפורסמו בחו"ל בלי שניתנו להן שם, כתובת ותשובה מצה"ל. אחרי זה תערוכות צילומים ושותפויות מוזרות עם ארגונים אנטי־ישראליים מובהקים, ולבסוף ראיונות חד-ממדיים מסביב לעולם על פשעי מלחמה שצה"ל מבצע כדבר שבשגרה.

לא כל מה שאמרו היה שקר, לא כל אירוע מפוברק - יש אירועים חריגים בצה"ל וטעויות מבצעיות שעולות בחיי חפים מפשע. כך זה במלחמה ממושכת בטרור. הבעיה הייתה בתמונה שציירו לעצמם ולעולם. כשעומד אבנר גבריהו, אחד הבכירים ב"שוברים שתיקה", מול תת-ועדה של האו"ם ומדבר על כך שראה במו עיניו כיצד צה"ל הורג אזרחים חפים כעניין שבשגרה וחיילי צה"ל גונבים - אני נעלב אישית. זו לא רק העדות של גבריהו על עצמו, אלא זו העדות שלו על מי אני. על שש שנים מחיי בסדיר, ועל עוד הרבה שנים מאז במילואים.

זו העדות שלו על הדרך שבה לכאורה מחנכים את כל החיילים בצה"ל. זו לכאורה המציאות שבה אין בצבא הישראלי טוהר הנשק, ערכים מוסריים ופקודה בלתי חוקית בעליל. זו לכאורה שדרת מפקדי הגדודים, החטיבות והאוגדות, שכולם לפי התמונה שמצייר "שוברים שתיקה" לאומנים, פשיסטים ומנותקים מהערכים שאני מכיר.

ומעדות אישית, זו התמונה הכי מעוותת שאפשר להעלות על הדעת. לא בגלל הדיונים הארוכים בכל מבצע בעזה על הנזק האגבי שגורמת פצצה, לא בגלל ההחלטות שמתקבלות פעם אחר פעם כדי למנוע הרג חפים מפשע והמאמץ האדיר שמושקע כדי להפריד את הלא־מעורבים ואפילו לא הטיפול ההומניטרי שמוענק שוב ושוב לפלסטינים. אלא בגלל האנשים - הישראלים, החיילים - בני האנוש שמתוארים בתמונה שיצרו פעילי "שוברים שתיקה".

דמוקרטיה בנויה על איזונים ובלמים: חופש הפרט מול צרכים ביטחוניים. זכויות אדם מול זכותה של מדינה להגן על עצמה. לאומיות בריאה מול דמוקרטיה. בניגוד לבני אדם לא מאוזנים, מדינות לא מאוזנות לא מצליחות לשרוד. משהו רע קורה להן. "שוברים שתיקה" לא מפרסם עדויות אנונימיות על מקרים בודדים, אלא עדות שקרית על צבא לא מאוזן, על מדינה לא מאוזנת, על אנשים טובים שהפכו למפלצות.

אין בתמונה הזאת בית משפט עליון או פרקליטות צבאית. אין את חברי אביהוא יעקב שנהרג כיוון שהגיע פיזית לדלת מעבדת נפץ בשכם במקום לפוצץ אותה מבחוץ כי היו בקומות העליונות אזרחים. אין את עשרות הביטולים של מבצעים שראיתי במו עיניי כיוון שהיו ליד היעד ילדים. יש רק מדינה לא מאוזנת.

ובעניין השתתפות הנשיא ריבלין בכנס "הארץ" שבו לקחו חלק אנשי הארגון. גם פה המתקפה עליו לא מאוזנת: כמו הנשיא, גם אני נגד חרמות מכל סוג שהוא. פגשתי את סעיב עריקאת בעבר בשליחות ראש הממשלה, והוא אחד מגדולי המכפישים של ישראל. פגשתי פלסטינים אנטי-ישראליים בוויכוחים פומביים ופגשתי גם את אנשי "שוברים שתיקה".

 אני לא מחרים, אלא מנהל מלחמת חורמה אידיאולוגית. אין לאנשי "שוברים שתיקה" שום בעיה לפעול באופן חופשי במדינת ישראל, אף שהם משקרים. אבל צריכה להיות להם בעיה של סבסוד מהמדינה ושל מפגש עם חיילי צה"ל ותלמידי תיכון.

בניגוד למה שהם טוענים ישראל היא מדינה מאוזנת: מותר להשמיע בה כל קול, יהיה הבוטה ביותר, אבל אין סיבה שאנחנו לא נילחם בו. בניגוד לטענות משמאל, זו לא פגיעה בדמוקרטיה. זו בדיוק ההוכחה לחוסנה של הדמוקרטיה.