רציתי להתחתן כדי שנאהב עד הנצח. טעיתי
לא ידעתי עד כמה אתחרט על הבחירה הזו, על העדר החופש, על הצורך לעבור ברבנות ולהצהיר בפני זרים שהאהבה נגמרה, שלא יהיה שום שלום בית בבית הזה, ושאת האופטימיות שלהם שישמרו לחלומות על שלום עולמי
עוד בנושא:
גרושה פלוס אחת: בשבילם אני סחורה סוג ז'
רציתי להגיד לך שלא שכבתי עם איש מאז
אין אהבה בעולם ולא תשכנעו אותי אחרת
לא ידעתי עד כמה אתחרט על הבחירה הזו, על העדר החופש, על הצורך לעבור ברבנות ולהצהיר בפני זרים שהאהבה נגמרה, שלא יהיה שום שלום בית בבית הזה, ושאת האופטימיות שלהם שישמרו לחלומות על שלום עולמי. אבל כשהתאהבתי – רציתי את זה רשמי. הוא, אגב, מיד רצה לעשות לי ילדה. ניסיתי להגיד לו שאני ילדה בעצמי, ושנחכה קצת.
אבל גבר - הסיבה היחידה שהוא ירצה להתחתן היא בשביל לעשות ילדים. הוא לא צריך לשים עלייך חותמת, הוא בוודאי לא צריך לשים על עצמו טבעת. אבל אני הייתי צריכה, שתי טבעות הייתי צריכה. גם הוא רצה – בשתי טבעות רצה לקשור אותי אליו. אבל שתי הטבעות שלי הפכו לאזיקים. מצאתי את עצמי קשורה לגבר שלחיות איתו עשה לי יותר רע מטוב. כבר רציתי להשתחרר, לקרוע אותן מעליי, להיות חופשייה, להיות אני ולחייך. רציתי שוב לחייך.
קשה היה להתנתק. פתאום מצאתי את עצמי בכלא עם שותפים לרומן – בית משפט לענייני משפחה, בית דין רבני, הורים משני הצדדים, משפחה מורחבת, חברים משותפים, ילדה. ואז לתמונה נכנסו עורכי דין ומישהו אחר ניהל לי את הפרידה.
חשבתי שאם רק לא היתה לי טבעת. אם רק לא היתה תעודה רשמית ולא הייתי צריכה לסדר את הגט – לבקש ממנו שיגרש אותי, שייתן לי ללכת. אם רק יכולתי לקום בלי להגיש תביעה, להשאיר את הטבעות על השולחן במטבח ולהגיד לו שזה נגמר, אפילו שניסיתי, אפילו שחשבת שאפשר. אבל הייתי צריכה לריב ולהילחם כדי לקבל בחזרה את החופש שלי, בתנאים כמובן.
יצאתי מבית הדין הרבני בצהרי יום שמשי. מגורשת. מגורשת. לעולם לא אתחתן שוב, נדרתי. לא אהיה אשת איש. לעולם. הבנתי לפתע שאין שום סיבה להתחתן יותר, ושהיום אפשר גם אחרת. בגן של הילדה יש זוג הורים עם שלושה ילדים שמעולם לא הפכו את זה לרשמי. אני הפכתי את זה לרשמי והתגרשתי מיד אחרי הלידה הראשונה. אז מי פה בדיוק טעה?
מהרומנטיקנית שהייתי – אישה של גבר אחד – החלה לאחרונה לקנן בי התחושה שמונוגמיה זה רצח, כמו משאלת מוות. למה לשים את כל הביצים בסל אחד? האם לא עדיף לפזר סיכונים? להתחבק עם כמה גברים? כך, כשדני דין אחד יעלם - יישאר לי השני.
שואלים אותי האם לא ארצה לחלוק את החיים שלי עם אף אחד? האם אין בי צורך כזה במקרה? ואני מהרהרת, ונדמה לי שאני יכולה גם לבד, ואולי זה אפילו עדיף. לחיות עם עוד אדם זה רק מוסיף לעול ולא מפחית ממנו; ובת-אדם - מה יש לה אם לא את ניסיון החיים שלה? על הבשר למדתי שחופשי זה לגמרי לבד, וגם אם אפול, אקום.
עד שהתעלפתי יום אחד במקלחת.
והוא – זה שמציץ אצלי בחיים מדי פעם - אומר לי שהוא ירצה להתחתן אולי רק כדי שיהיה מי שידאג לו בסוף ימיו. הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר, אנחנו חיים בעולם של אינטרסים. "אל תדאג, אני אדאג לך" זרקתי לאוויר הבטחה, בלי להיות מוכרחה. היום אני מבינה את מה שאמר לי הגרוש: "כשכל בוקר יש לך את הבחירה לקום ולעזוב, ואתה עדיין נשאר – זה חזק יותר מכל טבעת".
אני רוצה להאמין שמטעויות לומדים, ואני למדתי שאסור לקשור את גורלך עם אדם אחד – שאסור להתחייב - שאסור להתחתן. אבל טעויות חוזרות על עצמן. גם הזמן מרפא הכל, ובעיקר משכיח, ויום אחד אולי יגיע גם זה שלא ארצה שייעלם לי מהחיים ואבקש בליבי להיות צמודה אליו, לפחות עד הנצח. ואולי חתונה אינה מילה כל כך מגונה. אולי הטעות לא היתה בזה שהתחתנתי, אלא בזה שהתחתנתי עם האדם הלא נכון. בחרתי אותו עם הלב, נטו עם הלב, טעיתי לחשוב שהלב לא טועה – אבל הלב מוטה, מאוהב וטיפש. אולי בפעם הבאה, אם אבחר בהגיון, אולי יהיה בסדר, או בסדר פלוס, ואולי אפילו בטעות עוד יהיה לי טוב.
לפנייה לכתב/ת 
