שומרי הסף
משונה שחיילים המתעקשים על זכותם לשמור על קו ערכי במהלך שירותם הצבאי או אחריו מואשמים בביזויו, ומדאיג שבכירי ממשל משסים בהם את הציבור
וגם אני לא יודעת. הלא השירות הצבאי שלי היה אחת החוויות המכוננות בחיי, הוא התווה עבורי את הדרך המקצועית שבחרתי, לימד אותי מהן החוזקות ומהן החולשות שלי, עיצב את האופן שבו אני מתבוננת על החברה הישראלית וחידד עבורי את הגדרת זהותי כאזרחית המדינה.
פרק השירות הצבאי הוא אחד המכנים המשותפים הרחבים ביותר שהגדירה עבורנו הציונות החדשה, ולמרות זאת חומסת הדמוקרטיה הישראלית את זכותם של מאות חיילים וקצינים לספר בקול את חוויית השירות שלהם. הרגע שבו יקבל המועמד לשירות דף מסרים מדויק שיתמלל עבורו את התובנות שירכוש בתקופת היותו חייל, כמו גם את קשת הרגשות שיתעוררו בו לאחר שיראה את החבר הכי טוב שלו דופק מכות לערבים, נראה קרוב מתמיד.
המלחמה, ממש כמו השלטון הצבאי בתוככי שכונות פלסטיניות, היא אירוע מתמשך שמשפיע ומעצב את התודעה של כל מי שלוקח בו חלק, חיילים כאזרחים, בוגרים כילדים, מפקדים כלוחמים. ובניסיון המופרך להשפיע על האופן שבו רואים חיילים אירועים שבהם לקחו חלק אין ברכה.
הנרטיב הדורסני, הרואה בחייל את סך מאוויי הממשל - גם הרבה אחרי שהשתחרר מהצבא - הוא סכנה מובהקת לעתיד החברה הישראלית. החייל פנים רבות לו: הוא מגיע בשלל גוונים ואמונות ובמנעד רחב של אורחות וערכי חיים, ואין טעם להתכחש לעובדה שכשם שפרצופיו שונים, כך שונות דעותיו.
לאורך כל ההיסטוריה היהודית, כולל התנ"כית, התיימר העם היהודי לשמור על ערכי המוסר של לוחמיו ולא להציגם כמכונות הרג. לכן משונה כל כך שדווקא חיילים המתעקשים על זכותם היהודית לשמור על קו ערכי במהלך שירותם הצבאי או אחריו מואשמים בביזויו, ומדאיג שבכירי ממשל, האמונים על שלמות החברה, משסים בהם את הציבור בתקווה לצבור כוח פוליטי שישמור על מקומם בשלטון.
בשבועות האחרונים הפכו אנשי "שוברים שתיקה" - חיילים בצה"ל - לשק החבטות של המון מתלהם, בעידודם הנמרץ של נבחרי ציבור ועיתונאים שחותרים לדיקטטורה פטריוטית ונותנים סימנים בשמאלן הבוגדני. כיצד קרה ששר הביטחון, רמטכ"ל, איש ההתיישבות העובדת, יצא במו פיו למלא את השליחות של דחיקת "שוברים שתיקה" אל מחוץ למחנה? האם ייתכן שהכלבים הנובחים על השיירה נדמים בעיניו לעדר אריות מורעב?
לא מדובר כאן בסוגיה ביטחונית אלא בשאלות מוסר הפוגשות מציאות קשה של חייל מול אזרח.
בשיעורי החינוך בתיכון לא ממש אפשר לתת כללי אצבע לסצנה שבה לקח חלק דוד הנח"לאווי, פשוט כי אין כאלה. כל אדם מגיב אחרת לדרמה המטורפת של החיים, וכל חייל מתנהג אחרת כשניצב מולו ילד פלסטיני האוחז באבן.
זכותם המלאה של החיילים האמיצים הנמנים עם "שוברים שתיקה" להצביע על התוצאות הקשות של הכיבוש, וחובתו של הציבור הישראלי להוקיר להם תודה על שירותם כשומרי הסף.
לפנייה לכתב/ת 
