הם התגרשו, אז למה הוא שומר לה נאמנות?

יש אנשים שמתגרשים אבל בתוך תוכם נשארים נאמנים לשבועת הנישואים, לבעל או לאישה שהיו להם. הם קצת רוצים, קצת מנסים להמשיך הלאה אבל בסופו של יום, נותרים נאמנים. מזהים את עצמכם? הינה כמה טיפים שיעזרו לכם לשחרר את עצמכם לחופשי.

אני יודעת שנפרדנו אבל הוא עדיין אהבת חיי(צילום: Shutterstock)

לשנות את ההרגל

יש סדר לדברים - מכירים, מתחתנים, ילדים, מזדקנים יחד. כך הסבירו וכך לימדו. אז איך יכול להיות שבאמצע שינו את החוקים? כילדים, מחנכים אותנו להצליח בעולם, והלמידה הזו היא חיונית וחשובה. הלמידה הזו יוצרת הרגלים ואמונות שהופכים לאישיות שלנו ולמי שאנחנו. אם במשך כל הילדות וההתבגרות למדנו להיות נאמנים לאדם האחד שיגיע, ואז אחרי שהתחתנו היינו נאמנים לאותו אדם עוד 15+ שנה – יש לנו כבר 35+ שנים של נאמנות מחשבתית לאדם אחד. זה הרגל ואמונה מאד מאד חזקים.

כדי לשחרר הרגל ישן, מומלץ ליצור הרגל חדש במקומו. העניין הוא שלפעמים כשבאמת מופיע מישהו חדש, הקפיצה גדולה מדי ואנחנו נרתעים. זה נראה שהבן אדם לא מתאים, אך לעיתים הוא פשוט לא מתאים להרגל המחשבתי שמחבר אותנו רק לאקס. לכן מומלץ לדמיין בעיניי רוחי בן זוג חדש, בתמונה חיובית אך גם מציאותית, לדמיין את החיים שלנו יחד, את החלקים הטובים ואפשר גם את הקשיים. כך אנחנו מרגילים את המוח לזוגיות אחרת, לנאמנות חדשה.

מה שמך? תזכירי לי?

"התגרשתי, חזרתי לשם נעוריי , זה השתנה בתעודת הזהות, אבל בתוכי קצת יותר קשה לשנות. אהבתי להיות אשת איש, אהבתי את שמי החדש, כל כך התרגשתי, ואחרי כל כך הרבה שנים התרגלתי, מעולם לא ציפיתי שזה ישתנה שוב".

החינוך בחברה שלנו שם במרכז את הנישואים, את המשפחה, בה בני הזוג, כמו הילדים, הופכים לחלק מהזהות ומההגדרה העצמית שלנו. הזהות הזו היא חלק מאד שורשי באישיות, והיא לא תמיד מקבלת הוראות שינוי. אני זה אני, אני זה אשתו, מה עכשיו פתאום אני צריכה להיות מישהי אחרת?

אני זה אני

מי שלא עושה את השינוי בזהות העצמית בזמן הפרידה, לעיתים מגלה שהזמן לא עושה את שלו, והזהות לא משתנה מעצמה. אבל אף פעם לא מאוחר מדי, ואפשר לעשות את השינוי ממש עכשיו – להכיר לעצמי את עצמי החדש, להכיר עוד אנשים באותו סטטוס, ולראות שלכל מצב יש את היתרונות שלו, ואני זה אני, בלי קשר לסטטוס ולאף אחד אחר.

תשתחרר ממנה. אתה מפסיד אותי(צילום: Shutterstock)

לאהוב מישהו אחר

כל עוד אנחנו נשואים, לרוב יש עידוד להישאר ולהתמיד בתוך הנישואים, לעשות כל מה שצריך. הנאמנות נחשבת לדבר חיובי ומוערך, וכך גם ההתמדה. ואז יום אחד זה מסתיים, מעכשיו כבר אין צורך בנאמנות הזו, היא הפכה לשרך עודף. אותה נאמנות שהייתה ראויה הפכה למיותרת. כאן נדרשת החלטה פעילה, בה אני מחליט שזהו, אני כבר לא נאמן יותר למה שהיה. זה נראה אולי פשוט, אבל לפעמים זה כואב וקשה. ולעיתים, כפי שתיארתי, מי שלא מחליט באופן מודע ופעיל להפסיק את הנאמנות, יכול להישאר נאמן שנים רבות ואפילו כל החיים.

החיים יפים, גם בלי זוגיות

"היה לי כל כך קשה בהתחלה עם ה'לבד', אבל האמת שעכשיו למדתי לאהוב את החופש שלי, את החיים שלי - ואוותר על זה רק אם תהיה לי סיבה ממש טובה".

ההפתעה הגדולה של הרבה מתגרשים, זה לגלות כמה זה יכול להיות כיף לחיות בלי זוגיות. הרבה מדברים על ה'לבד', אבל רוב האנשים רחוקים מלהיות לבד – יש חברים, ילדים, עבודה, נכדים, סרטים, טיולים, חוגים... בעידן שלנו קל להיות לבד, כי לרוב אנחנו לא לבד בכלל. למעשה, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנשים יכולים לחיות לבד ולהיות ברווחה כלכלית, בחופש לעשות כרצוננו, ורבים מגלים את היתרונות הרבים של זה. במצב הזה יש פחות מניע חיצוני לשחרר את העבר, כי תכלס? טוב לי ככה. ולמרות זאת, אפשר לשחרר ועדיין לבחור לחיות איך שאנחנו רוצים, ולזכור שהיום יש גם צורות שונות ומגוונות לזוגיות. העיקר לא להיאחז בעבר כדי להצדיק את זה שאני רוצה לחיות אחרת.

רגשות שמשאירים אותנו עם האקסים

רגשות יוצרים את החיבור בין אנשים, העניין הוא שגם רגשות שליליים יוצרים חיבור. וככל שעוצמת הרגשות גבוהה יותר - כך החיבור עמוק יותר, ונכון הדבר גם לרגשות שליליים. הרגשות האלו, צודקים ככל שיהיו, משאירים את החיבור ובעיקר את הזהות של הצד השני כבעלי/אשתי. הרי על אדם זר לא היינו כועסים כל כך הרבה שנים, רק על אדם שקרוב לנו, שיש לנו ציפיות ממנו - נוכל לכעוס כך. עצם הכעס בתוכנו משאיר את התפקיד של הצד השני בחיינו, שריר וקיים. וכן, אין לכך הגבלת זמן, עד שאנחנו לא נשחרר זאת בעצמנו.

גם חרטה ואשמה משאירים אותנו מחוברים רגשית לעבר, לזיכרונות, למה היה אילו. וכך גם תחושת נקמה. אבל מוטב לזכור שהחיים הרבה יותר יפים ושמחים כשאנחנו חכמים ומשאירים את הרגשות הצודקים למישהו אחר.

היא מסרבת להתגבר עליו. אני מתחרפן פה(צילום: Shutterstock)

לבחור להשאיר חלק, ולשחרר חלק

לפעמים קורה שלמרות הגירושים, שני הצדדים נשארים ביחד בלב ברמות שונות, גם אם בחיים המשותפים זה לא הסתדר. כך פגשתי זוג, שלמרות שהתגרשו לפני שנים רבות וחיו בדירות נפרדות, הבעל לשעבר המשיך לדאוג לאשתו לשעבר ולעזור לה.

למעשה, הם המשיכו לשוחח ולהיות קרובים עד יומו האחרון של הבעל. הם לא חיו כזוג נשוי, אך חלקים מהותיים מהקשר ביניהם נשארו. במובן הזה, אחרי שנים של זוגיות וחיים משותפים, יש שבוחרים להשאיר חלקים מהקשר גם בהמשך החיים, וכשזה הדדי - זה יכול גם להביא הרבה חברות ואושר לחיים.

לסיכום, להישאר נאמנים לאקס/ית (גם אם רק בסתר לבנו) כשהם כבר שחררו והמשיכו הלאה, יוצר בדרך כלל השפעה שלילית מתמשכת עלינו ועל חיינו, מביא הרבה רגשות כואבים, ויכול להוריד את איכות החיים בצורה משמעותית. לא משנה כמה שנים עברו, תמיד אפשר ורצוי לפעול כדי לשחרר את העבר, זה יכול לפנות מקום לזוגיות חדשה או לחיים חדשים, שלווים ושמחים יותר.

אילת אופר, כותבת המדריך "7 צעדים להתגבר על פרידה", טיפול ממוקד להתגבר על פרידה וגירושים.