כך גיליתי בגיל 37 שאני רצה מצטיינת

הישגיה של דולינין אינם מגיעים דווקא משום שהאחרות ברמה נחשלת, אלא מכיוון שהיא עצמה התקדמה בצורה חדה תוך חודשים. כן, כן, היא בת 37 ובקבוצות ברשתות החברתיות העוסקות באתלטיקה, צופים לה עתיד ורוד בתחום הריצות הארוכות. אז נכון שילנה לא חושבת על עצמה, עדיין ברמה המקצוענית, אבל מביני דבר, ואפילו סקאוטים שוכנעים שילנה עצמה לא מודעת לפוטנציאל האמיתי שלה.

עוד לא הגשימה את מלוא הפוטנציאל. ילנה דולינין(צילום: פרטי)

לפני שנצעד לכיוון העתיד המבטיח, ויש המבססים אותו על תקדימים אמיתיים בריצות הארוכות נספר על ילנה האדם. היא נולדה ביקטרינבורג, העיר השלישית בגודלה ברוסיה. אימה מרינה

 ואביה אלכסנדר התגרשו עוד לפני שנולדה. "לא הכרתי אותו מעולם", מספרת דולינין. ברוסיה היא נקלטה בגיל 10 בקבוצת ריצה, דווקא למרחקים קצרים. מאמנים מקצועיים היו עוברים מבית ספר לבית ספר כדי לגלות ספורטאים, הלוואי והייתה גם בארץ שיטה כזו. לאחר שניצחה באליפות בית-ספר היא הגיעה לאליפות האזורית שהייתה שלב ביניים בדרך לאליפות הנוער של ברית המועצות.

"אני זוכרת כמו היום שבגיל 12 רצתי 60 מ' ב-7.8 שניות, תוצאה שנחשבת מעולה בארץ לגיל הזה, אבל שם היו ילדות שרצו הרבה יותר מהר. לא הצלחתי להגיע לשלב של אליפות ברית-המועצות לנוער", היא מספרת. בהמשך עברה למרחקים ארוכים יותר ובגיל 15 רצה 1,500 מ' ב-4:43 דקות. בישראל תוצאה כזו מקנה התמודדות על מדליה באליפות המדינה לבוגרות, אך ברוסיה היא לא עשתה רושם. "בניגוד למאמנים הישראלים, למדתי שהמאמנים הרוסיים משתמשים באגרסיביות ובקללות כלפי הספורטאים כדי לדרבן אותם לשפר תוצאות", היא מספרת על ההבדלים בגישות.

בגיל 17, היא נאלצה לפנות את זמן האתלטיקה לטובת לימודים באוניברסיטה של יקטרינבורג, כדי להבטיח עתיד מוצק מחוץ לספורט. "למדתי כל יום עד 5 בצהריים, ובערב הייתי צריכה לעשות השלמות. כמו אמא, למדתי בהצטיינות כלכלה והשגתי תואר ראשון".

ילנה עם הקיסר של הריצות הארוכות, היילה גברסילאסי(צילום: פרטי)

ב-1999, כשהיא בת 21, המליצה לה חברה שעברה לגור בישראל, להגיע גם היא כי "בישראל יש הרבה שמש, וטוב לחיות בה". "מאחר ואני יהודייה, לא נתקלתי בבעיות. לקחתי את האתגר ועליתי לבד", היא מספרת, "בינתיים, התברר כי בגלל שהדרישות מבעלי תואר שונות בהשוואה לרוסיה, נאלצתי ללמוד משהו אחר. התקבלתי לאוניברסיטת בר-אילן והשלמתי תואר ראשון במדעי המחשב". אם אתם מחפשים זיק של סיפור על ספורט בקורותיה בתקופה ההיא, לא תמצאו למעט ריצת ג'וגינג יומית של 6-8 ק"מ.

בינתיים התקבלה לעבודה בחברת ההיי-טק vmware בהרצליה, נישאה לפבל, בעלה השני, שעובד גם הוא בהיי-טק. המשפחה גדלה מבת אחת (אליסיה, 11.5 מנישואיה הראשונים) לשלוש בנות עם הצטרפותן של מריה (6) ו-ויקטוריה (4). במקביל עסקה בספורט בחדרי כושר ורכיבה ברולר-בליידס. פבל, לעומתה, מתמחה בקרוס-פיט.

ב-2015 חל השינוי. "רענן אליאז, חבר שלי מהפייסבוק שידע על תחביב הריצה שלי הציע לי להשתתף במרוץ כפר-סבא. אמרתי לעצמי, אני הרי גרה בכפר-סבא וזה קרוב לי. ננסה. סיימתי את המרוץ במקום הרביעי והרגשתי שאני יכולה להגיע להישגים הרבה יותר טובים. מבחינת נוסטלגית, היה לי איזשהו געגוע למסלולים וככה הגעתי לאליפות ישראל לוותיקים. רצתי 5 ק"מ, והגעתי שנייה".

השינוי התחיל בפייסבוק(צילום: פרטי)

באותה אליפות הכירה דולינין את בני נוה המקורב לאיגוד שהציע לה להצטרף לקבוצת ריצה חזקה. המאמן מוטי מזרחי שכנע אותה להיות בקבוצה שלו. "המוטיבציה גברה, ניצחתי במרוצי אייל (15 ק"מ), אשדוד (אליפות המדינה ב-10 ק"מ) ועגור (10 ק"מ) ואז ניגשתי

 לאליפות ישראל בחצי מרתון". ההצלחה של דולינין בחצי המרתון הייתה מרשימה. היא הקדימה ביותר משתי דקות את אירינה קונובלוב המנוסה מרמת השרון וקבעה 1:20.05 שעות. באותו שלב הצטרפה למועדון איילות. "ילנה היא אחד העוגנים שלנו", אומר מיכאל זיו, יו"ר המועדון.

לילנה יש נתונים פיזיולגיים טובים למדי. 1.66 מ' על 48 ק"ג, רגליים ארוכות יחסית שעוזרות בריצות למרחקים ארוכים. ב-2015 היא הגדילה את כמות האימונים והחלה להקדיש בין שעתיים לשעתיים וחצי ביום לאימונים.

לעומת טענתה כי "אני רואה בעצמי בסך הכול רצה חובבנית טובה", בפורומים העוסקים באתלטיקה בפייסבוק ("אתלטיקה מלכת הספורט" ו"אתלטיקה עכשיו"), מהללים את יכולותיה ומפרגנים בלי סו,. בני נוה, בכלל מצפה שתעבור למרתון.

נוה מסביר: "זה צריך להגיע בהמשך. קח לדוגמה את היילה סטאין שהתחיל בגיל 30 , קבע את השיא הלאומי בגיל 41 (2:14.28 שעות). לדולינין יש יתרון. מאחר ולא התחרתה במשך שנים, הגוף שלה לא עבר שחיקה. אולי לגבי ריו זה מאוחר, אבל היא תוכל להיות מועמדת לתחרויות גדולות בשנים הקרובות". חשוב לזכור שהמינימום האולימפי לנשים הוא לא קשה במיוחד, 2:45 שעות.

ילנה דולינין עם ילדיה(צילום: פרטי)

אני מעדכן אותה שהשחיינית האמריקאית-יהודייה דארה טורס, חזרה לתחרויות אחרי 18 (!) שנות הפסקה, זכתה באליפות ארה"ב במקצוע המהיר 100 מ' חופשי ועמדה על הפודיום באולימפיאדת בייג'ינג 2008 בגיל 41 (!). ובשחייה, ידוע שגילאי המקסימום נמוכים מאתלטיקה. "תודה", היא אומרת לי כמו אחרי כל משפט מפרגן, אבל עדיין לא משוכנעת שהיא תבנה קריירה גדולה.

ובכל זאת, כבר צברה חוויה בלתי נשכחת אחת. לפני שבועות אחדים טסה עם קבוצת הריצה שלה לאתיופיה לשבוע. סוג של מסע גיבוש. המפגש עם האגדה "הקיסר" היילה גברסילאסי ריגש אותה, והגביר עוד יותר את התשוקה לריצות. הקבוצה רצה גם 25 ק"מ בצוותא עם קנינסה בקלה שיאן העולם ב-5,000 ו-10,000 מ' והיורש של הקיסר.

מתי את עוברת למרתון?

"עד עכשיו, מרתון נראה מרחק גדול מדי בשבילי. אני כבר מתחילה לחשוב על מרתון טבריה בעוד שנה". זו ההצהרה הכי אופטימית שהצלחתי להוציא ממנה".

דארה טורס. עמדה על הפודיום האולימפי בגיל 41(צילום: Gettyimages)

באיגוד האתלטיקה, כך אומרים, לא יופתעו אם תגיע לאולימפיאדת טוקיו 2020 בגיל 41, כמו סטאין. עד אז היא תהווה השראה.