הולקרטיה: כך תהיו המנהלים של עצמכם
כשהיינו ילדים צלצול בית הספר הזכיר לנו את חובתנו להיכנס לכיתה בזמן, כמין מפקד חיצוני. ומי המפקד החיצוני שלנו בעולם המבוגרים? ד"ר אושי שהם קראוס מסביר על הלוקרטיה, וכיצד נוכל להיות המנהלים של עצמנו
כשהיינו ילדים נשמע בבית הספר צלצול מחריש אוזניים. הצלצול הזה היה תזכורת מבחוץ לחובות שלנו. היו דברים שהיינו חייבים לעשות - למשל, להיכנס לכיתה בזמן מסוים, והצלצול הזה ייצג את החובה הזו כמו פיקוד חיצוני.
טורים נוספים של ד"ר אושי שהם קראוס :
ניהול בעידן הרשתות: עסק הוא כמו גוף האדם
קואו-פיטליזם: קפיטליזם עם שיתוף פעולה
מה השתנה? על חופש הבחירה ושייכות
הייתה היררכיה ברורה, ואנחנו, הילדים, היינו בתחתית הסולם. מעלינו היו מורים, מעליהם מנהל, מעליו מפקח ועוד ועוד. בפסיכולוגיה אפשר לקרוא לדבר כזה "מיקוד שליטה חיצוני", מאחר שנשלטנו מבחוץ. היום הצלצולים בבתי הספר יותר עדינים. היום משמיעים לילדים שירים חביבים שמזכירים להם להיכנס. כלומר, הסמכות יותר עדינה. היא אמנם פחות בוטה. אבל עדיין היא סמכות חיצונית.
בריאן רוברטסון (Brian J. Robertson), ממציא אופן ניהול בשם הולקרטיה, חושב שלא. לטענתו, חברה שתופעל באופן ההיררכי הקלאסי תאבד גמישות, תאבד את יכולת החדשנות שלה ואת היכולת להגיב במהירות לעולם המשתנה. בספר שלו "הולקרטיה: שיטת הניהול החדשה לעולם משתנה" (Holacracy: The new management system for a rapidly chanching world) הוא מספר על התנסויות שעבר בתקופה שבה ייסד חברת סטרטאפ. התנסויות שהובילו אותו לתאר אופן ניהול שונה; מעין היררכיה מבוזרת של כוח.
מיקוד שליטה פנימי
יש פסיכולוגים שיגידו שמיקוד שליטה חיצוני על הילד טוב פחות ויעיל פחות, לפחות בכל הקשור להתפתחות שלו כאדם עצמאי שפועל בעושר ובאושר בחברה. הכיוון, הם יגידו, הוא לייצר אצלו מוקד שליטה פנימי. הילד, כך נאמר, צריך לייצר מעין צלצול פנימי אשר יאותת לו מבפנים שהגיע הזמן להיכנס לכיתה, וכך הוא הופך להיות עצמאי יותר ובוגר יותר.
אבל האם אפשר להמשיך במטאפורה הזו ולנהל כך עסק? ספק. האם המטרה שלנו בחברה עסקית היא לייצר עובד בוגר שמבצע את התפקידים שלו בהצלחה ללא פיקוח מלמעלה? האם הכוונה היא שהעובדים יפנימו את ההתנהלות הטובה לחברה (העסקית) ולהם, ויפעלו מתוך הבנה פנימית וזיהוי פנימי של מהו הדבר הנכון לעשות? ובכן, זה נשמע לא רע, אבל זה לא מספיק.
בחברה עסקית של ימינו, העברת מיקוד השליטה מהנהלה חיצונית לתוך הלבבות של העובדים לא מספיקה לנו. אנחנו לא מסתפקים עוד, יגיד לנו רוברטסון, בבניה של עובד שמתפקד באופן בוגר. עובד מועצם, הוא לא עובד טוב. או, לא טוב מספיק. אנחנו רוצים ללכת שלב נוסף הלאה. אנחנו רוצים ללכת לשלב ה"פוליטי".
חברת ילדים בוגרת
הפילוסוף אריסטו הגדיר את בני האדם כ"זואון פוליטיקון" ו"ביוס לוגיקון". יצור חברתי (פוליטיקון) וחי מדבר וחושב (לוגיקון). אדם שלם, כך הוא יגיד, הוא אדם שממצא את המהות הזו שלו. ואיך ממציא את עצמו אדם שבמהות שלו הוא חושב וחברתי? ובכן, הוא חושב ומדבר בהקשר של החברה האנושית. כלומר, הוא אזרח פעיל בחברה של יתר האזרחים החופשיים. איתם הוא בונה את החברה שלו ויוצר אותה. הוא יוצר את הפוליטיקה וחי על פיה.
אם נמשיך בדוגמת הילדים, היינו מדברים על מודל שמזכיר יותר בית ספר דמוקרטי. חבר הילדים יושב ובונה בעצמו את סדר היום בבית הספר. האם ילדים יכולים לפעול ככה? אני לא יודע. אבל אפשר להגיד שרוברטסון רוצה שהחברה העסקית תפעל בצורה דומה, ומה שהוא רוצה מורכב.
הוא רוצה מיקוד שליטה פנימי; הוא רוצה עובדים שפועלים מתוך הבנה פנימית, אבל הוא רוצה גם עובדים שיוצרים בעצמם את הסביבה הניהולית ומפעילים את החברה בהתאם להבנות שלהם. ואת זה הוא מנסה להשיג באמצעות המבנה ההולקרטי.
עוד על הולקרטיה
ההולקרטיה פועלת בשיטת המעגלים והתפקודים. בניגוד לחברה עסקית סטנדרטית, שבה יחידת הבסיס היא אדם ספציפי; עובד מסוים, אנחנו מתמקדים בתפקיד, אד הוק, לביצוע. יחידת הבסיס היא תפקיד, או אולי מטלה מסוימת שצריך לבצע. יש "עבודה" לעשות.
ואיך מתנהלים התפקודים החברתיים האלה? ובכן, באמצעות "הולונים": מעגלי סמכות שפועלים כיחידות עצמאיות, אבל עובדים בשיתוף פעולה (לפעמים כפופים) עם מעגלים אחרים ולפעמים מנחים מעגלים אחרים. בכל מעגל כזה יש נציג של מעגלים אחרים; מעגלים גבוהים יותר בהיררכיה. או אולי, נכון יותר, מעגלים שרואים את התמונה באופן רחב יותר.
מעגל הפיתוח, למשל, מופעל על ידי בעלי תפקודי פיתוח שונים. והנה המעגל הזה ממנה מעגל עצמאי חדש לצורך תת מטלה. זהו מעגל עצמאי, אבל כמו כפוף לו (למעגל הפיתוח). המעגל הזה יצטרך להגשים מדיניות שהגדירו חברי מעגל הפיתוח. אבל אנשי תת המעגל יזכו לעצמאות באופן שבו הם יגשימו את הדברים.
במעגל החדש יהיה בעל תפקוד שיושב במעגל הגדול (מעגל הפיתוח הכללי) ומייצג בתת המעגל את הלך הרוח ותפישת המציאות של המעגל הכללי. אבל גם במעגל הגדול יהיה נציג של המעגל הקטן. אדם שיושב בשניהם. תפקידו לייצג את תפיסות העולם של המעגל הקטן בתוך המעגל הגדול. והנה לנו, בקווים כלליים, מודל שונה של קואופיטליזם; מודל של ניהול פנימי תוך שיתוף פעולה. בשבוע הבא מודלים נוספים.
תודה לידידי, ד"ר עפר גרוזברד , על דוגמת הצלצול.
ד"ר אושי שהם קראוס , מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ולהאזין לתכנית הרדיו שלי "בעקבות הזהב" המשודרת בימי רביעי ב-12:05, ברשת א' של קול ישראל, ולהציץ בספר המבוא לפילוסופיה שלי "החור שבבייגל - מבוא ידידותי לפילוסופיה" .
לפנייה לכתב/ת 
