אני לא "קלה" ולא "נותנת". אני לוקחת
מוקדם מדי, מהר מדי, עירום מדי, מפחיד מדי? את לא רוצה לצאת קלה מדי. את לא טוסט בהרכבה עצמית, את אישה
עוד בנושא:
רציתי שנתחתן עד שנאהב עד הנצח. טעיתי
אני רווקה ואני מאושרת. מי היה מאמין?
היום כבר אין נסיכים על סוסים. יש רק חמורים
אני חופנת אותו בתנוחת כפית ומניחה את הסנטר בשקע הכתף. הוא נעים לי, בני. אז מה אם כדור אש בוער לי כרגע בין הרגליים. אז מה אם אני מזהה בעיניים שלו זיקוקים של תאווה שמאיימים להשתלט עליו ולשחרר אותו מכבליו ומעצמו. כל זה לא באמת משנה עכשיו. "לילה טוב", אני לוחשת ועוצמת את עיניי. לא נורא, הלהבה תישכח בעצמה ברגע שהשינה תערפל אותי מספיק. חמים ונעים לי כאן איתו, וזה מספיק ללילה אחד. אבל אלוהים, תן שבדייט הבא שלנו הוא ייתן לי להוריד לו את המכנסיים.
מכנסיים! איפה המכנסיים שלי? אני מגששת את המיטה באפלה, חוזרת לאטי להכרה מלאה. לוקח לי רגע להבין שהתעוררתי מחלום מוזר על בני, הבחור ששוכב לידי ושקוע בשינה עמוקה. אני מוצאת את המכנסיים שלי על הרצפה, לצד החולצה. ענני הזיכרונות מתבהרים: דייט מושלם, שלישי במספר, שנגמר כאן במיטה. אני לא יודעת מה פשר החלום, אבל אני לא מצליחה לחזור לישון.
מי מכן לא מכירה את הסצנה הבאה: בני, (או חגי או אלון או מקס), חדר חמים שמואר אך בקושי, אוויר דחוס ודרוך וכל התנאים שבשלים ורק מחכים לזיון חיוני. העניינים מתחממים, בגדים עפים באוויר, בני כבר גועש ונרגש, ואת מתחממת כמו גחלים של מדורה – לאט, אבל בטוח. איפשהו בין הפופיק לכפתור של המכנסיים, מתחילים להתעורר בך הספקות.
הם מתחילים בשקט, כלחשושי כישופים של מכשפה זוממת: מה אני עושה? אני רוצה שזה יקרה? אני מרגישה איתו מספיק בנוח? ואז הם מתעצמים: אני לא מכירה אותו בכלל. בטח הוא רק רוצה לשכב איתי! אז את עוצמת עיניים ומנסה להתמסר: איזה כיף, הוא מנשק נהדר ומפנק את התנוך של האוזן. אבל המחשבות ממשיכות להטריד: בכלל לא עשיתי רגליים, והמפשעות - זוועה. מה, אני אתן לו לגעת בי? ואפילו, לא עלינו, לרדת לי? אם הוא יעשה את זה, אני ארגיש חייבת...
הכישופים ממשיכים לסחרר אותך ובינתיים המכנסיים מתקלפים מעצמם כמו קליפה של פרי בשל. כמה טבעי הוא היצר, כמה מהר הגוף מכין את עצמו ונכנס לעמדה, וכמה סוררות הן המחשבות, מצליפות בתודעה באכזריות. המכנסיים צונחים לרצפה יחד עם החולצה כנוצות חסרות משקל. גם גופך קל ונפלא, העירום משחרר ומחמם ומנחם. אבל החששות כבר שבו אותך וניצבות מולך עכשיו כמו חומה עיקשת. לא!
את מפסיקה אותו בעדינות. כבר למדת שאין על מה להתנצל, אבל בלבך את בעצם מאוד מצטערת. לא התכוונת לחמם מנועים ואז להפסיק בדרמטיות שכזו. את מאוד מודעת לסיטואציה, לקלות הבלתי נסבלת שבה הוא נדלק, מתי שרק אפשר. הוא ספר פתוח והוראות ההפעלה די פשוטות. ואת מורכבת. עדינה, רגישה, חמקמקה. והרי לא תעבידי אותו במשך ארבעים דקות (!) בניסיון לגרום לך לגמור, זה עלול להיות ממש מתיש. כועס? מה פתאום, על מה? אולי רק קצת... מאוכזב. היה יכול להיות כיף. את כבר ממש מבולבלת. מוקדם מדי, מהר מדי, עירום מדי, מפחיד מדי? את לא רוצה לצאת קלה מדי. את לא טוסט בהרכבה עצמית, את אישה.
דעתי הטרופה עוגנת שוב בנמלי השינה, ואני מתעוררת מוקדם בבוקר אצל בני. אני קמה לא מסופקת, אבל איכשהו מרגישה שבני הרוויח את האמון שלי. אני חוזרת הביתה בתחושה כבדה, מנסה לעשות סדר בראש. הרי אני רווקה תל אביבית, יש לי היתר לא כתוב מכל רבני החברה שלי לעשות כאוות נפשי. אף אחד לא יקרא לי שרמוטה, בטח לא קלה או נותנת.
נחשי הספקות ממשיכים להטריף את חיי המין שלי - ממש כאילו קופי האבולוציה מהתמונות הולכים אחריי כרוחות רפאים. אני מבינה שחלמתי את תמונת הראי של הערב שלי עם בני. זה מה שהיה קורה אם חברת האנוש שלנו הייתה מתהפכת על יוצריה, אם היו מחנכים גברים להצניע את המיניות שלהם. ומתי בכלל כל זה קרה, שלמדתי שלהיות מינית זה לא טוב?
הערב מגיע, ובני מתקשר אליי. "מה שלומך?" הוא שואל בחינניות. "סבבה", אני אומרת, וזיכרון ליל אמש מציף אותי בעמימות. התחושה הכבדה כבר עברה, פינתה מקומה לשובל נעים של ציפייה לפגישה הבאה איתו.
"אז איך עבר היום?"
"קצת עייפה", אני מתחילה ומיד מהססת. אני מקווה שהוא רוצה לפגוש אותי שוב, ולא התקשר כדי לסיים את זה. אז אני מתחילה לפטפט בחוסר שליטה ולספר על זה שהדוד התקלקל... ואז אני מתעשתת.
"היה כיף אתמול", אני מתוודה.
"גם לי היה כיף. רוצה שנעשה משהו מחר?" הוא שואל בקול נעים.
"בטח".
בא לי סרט בבית, תה חם וסקס לוהט. אני לא תנור לבנים, אני אישה. לא רק רחם, גם דגדגן. לא נותנת יותר, לא מתפתה בכל כורחי כאילו גברים הם מכשפים זוממים. אני לוקחת. די כבר עם שרמוטות וזיינים, די עם חינוך שמדחיק מיניות. גם ככה אנחנו נגלה אותה במוקדם או מאוחר, לבד או ביחד, ויפה שעה אחת קודם עם בני החתיך. הו בני.
לפנייה לכתב/ת 
