בלי זהות, בלי עתיד, בלי חלום / טור
עם 9 נקודות ורק 7 שערי זכות, אפשר לומר שהקשר בין מכבי נתניה לקבוצת כדורגל הוא מקרי בהחלט. לפני העונה עוד ראו חיוכים ביציעים, אבל אז התחילה הליגה והבלוף נחשף. וגם, מחמוד קנדיל, שמעון מזרחי וג'חנונים. הטור השבועי של צביקה נעים
אחרי 15 מחזורים בליגת העל כבר אפשר להכריז: מכבי נתניה היא לא ממש קבוצת כדורגל. מדובר בלא יותר מאשר אוסף אקראי של שחקנים, עסקנים ומקורבים שנתפרו בגסות בעזרת רצועות שחלקן נקרעו וחלקן מאיימות להיקרע בכל רגע. שקשוקה של אינטרסים שאתה כאוהד נתניה מתקשה לזהות איפה הם מתחילים, אבל יודע בדיוק איפה ייגמרו – בליגה הלאומית.
כשהגיע דורון אוסידון למכבי נתניה והחל לעשות סדר במועדון הוא זכה ללא מעט מחמאות. סימני השאלה סביב ההנחתה התמוהה של ראשת העירייה, מרים פיירברג (מה הקשר של יו"ר הפועל ת"א לשעבר למועדון הצהוב מנתניה?), נדחקו הצידה מרגע שהבוס החדש סיפר בגאון איך קיצץ משמעותית בכמות המכוניות המושכרות של המועדון ובנה תוכנית הבראה. עוד ניצחון או שניים במשחקי גביע הטוטו ולמי בכלל בא לדבר על העובדה שמי שמוגדר כ"בעלים" מקבל משכורת יפה ממכבי נתניה. ברחובות העיר התפשטה אופטימיות משונה ויש הטוענים שאף נראו ביציעים אנשים מחייכים. בזהירות, אבל מחייכים.
קבוצה בלי זהות, בלי עתיד, בלי חלום. בדד, במקום האחרון, עם 9 נקודות ו-7 שערי זכות. הבטן של מכנס, לביא וגריאני מתהפכת בכל פעם שהם מסתכלים על הנתון המביך הזה. ככה זה כשאתה אוכל שקשוקה מקולקלת.
צפו בנתניה מפסידה לבית"ר (באדיבות ONE)
אבל אז התחילה הליגה – והבלוף נחשף. הפליטים ממכבי ת"א התגלו כבינוניים להחריד (מי שימצא 30 דקות סבירות של מרגוליס-לוגסי-ורד יזכה מפיירברג בהנחה על תשלומי הארנונה), הזרים לא תורמים (חמזה בארי מכדרר עצמו לדעת, מומודו סיסאיי בדרך להפוך לאנקדוטה בגובה 196 סנטימטר) ושחקני הבית לא רואים דשא. כבר אמרנו, בלי זהות, בלי עתיד, בלי חלום.
הבלוף נחשף. נתניה אחרי עוד הפסד(צילום: עוז מועלם)
בינתיים החלום היחיד שנותר הוא שמתישהו יצליח יובל אבידור לסיים את הדריבל הסילוני שלו עם כדור שיתגלגל איכשהו לתוך המסגרת ההיא שנמצאת בקצה המגרש. עד אז אנחנו תקועים על שבעה שערי זכות ותואר אלופת התיקו אפס. הבטן של האוהדים מתהפכת מהמחשבה שמכבי נתניה הפכה להפועל יהוד ואפילו אין לה שלום רוקבן שיעשה צחוקים.
תלתלים אפורים
במכבי נתניה יכולים לנפנף במכת הפציעות – ההיעדרות של ערן לוי, דיא סבע וישראל זגורי אכן נכנסת לטייטל של "נסיבות מקלות" - אבל כל זה קרה בשלב מוקדם של העונה והיה מספיק זמן לתקן. זה לא קרה. גם לרובן עטר, הבן האהוב שחזר למועדון בו פרח, היה מספיק זמן כדי לייצר שינוי ועד כה נכשל בכך. בשביל דיבורים על דלילות הספסל או משפטים בסגנון "הגענו להרבה מצבים", לא היינו צריכים את המתולתל על הקווים – יכולנו להסתפק בגיא לוי. מרובן עטר, לפחות בנתניה, מצפים לאנרגיה אחרת לגמרי.
התלתלים אפורים. ראובן עטר(צילום: עוז מועלם)
מקנדיל ועד שימון מזרחי
ועוד שלוש הערות לסיום:
1. הרגע שבו מחמוד קנדיל עשה את הטעות המפוארת שסידרה לסכנין הפסד, הוכיח שאלוהי הכדורגל אולי מנמנמים, אבל תמיד יש סיכוי שהם יתעוררו בדקה ה-73.
2. הרגע שבו שלמה שרף שאל את ניר קלינגר על הדרבי של שעריים נגד מרמורק ומיד התעניין "אם הוא אכל ג'חנונים" הוכיח שאולי קשה לקיים בטלוויזיה דיונים מעמיקים, אבל תמיד אפשר לדרדר אותם עוד קצת.
3. הרגעים האחרונים במשחק של מכבי ת"א נגד דרושפאקה הוכיחו סופית במה שחשדנו מזמן: לשימון מזרחי יש חוש הומור כביר. שתי הדקות האחרונות וההסברים של היו"ר היו הרגעים הקומיים הכי טובים שנראו לאחרונה בטלוויזיה.
לפנייה לכתב/ת 
ראובן עטר
צילום: ראובן שוורץ
מומלצים
