היום בו הנישואים שלי הפכו לתאגיד כלכלי
לפעמים, בזמן ארוחת ערב, השיחות שלנו נשמעות פחות כמו שיחות של זוג אוהב ויותר כמו ישיבה של ועד עובדים או חברי הדירקטוריון של תאגיד חשוב ומשגשג. מדברים על קופות פנסיה וביטוחים, מדברים על רשימת מטלות ויעדים. עוסקים ברכש ואספקה, בזמן שהמקרר זועק לישועה בריקנותו
לטורים הקודמים של תומר:
אם זה רק שם משפחה, למה אנחנו מסתבכים?
לבד בלי האישה, רק אני, הסרטים והחטיפים
לפעמים, בזמן ארוחת ערב, השיחות שלנו נשמעות פחות כמו שיחות של זוג אוהב ויותר כמו ישיבה של ועד עובדים או חברי הדירקטוריון של תאגיד חשוב ומשגשג. מדברים על קופות פנסיה וביטוחים, מדברים על רשימת מטלות ויעדים. עוסקים ברכש ואספקה, בזמן שהמקרר זועק לישועה בריקנותו. אפילו מחלקים תפקידים - יש את האחראי על אגף הרכב, יש את האחראית על התזונה.
יש שיחות כבדות יותר – רכישת קרקעות וניוד המפעל. העסקת עובדים חדשים, טיפוחם וחניכתם. וכמו בכל תאגיד, גם פה יש מקרים של הטרדות מיניות, אבל הפעם זה נעשה מתוך הסכמה הדדית. אצלנו בתאגיד - עד עכשיו, תביעות לא היו.
בכל זאת, להתנהל כמו עסק זה שונה. לפעמים עניינים שנראו בהתחלה מבטיחים - מדשדשים במקום, אפילו נסוגים. הפריחה - שפעם נראתה מובטחת, היום נראית קצת נבולה. יש עובדים בעמדות מפתח שחושבים לעזוב (נכון, תמיד אפשר ללכת לייעוץ מקצועי, אבל לפעמים העסק פשוט לא עובד ואין ברירה אלא להכריז על פשיטת רגל).
ולפעמים אנחנו פשוט מתנהלים. אנחנו כבר לא סטארט-אפ פרוע וחסר חוקים שמחפש את דרכו ומקווה שההשקעה תהיה שווה את זה. אנחנו כבר לא נשארים בעבודה עד מאוחר וקמים ליום חדש לקראת הצהריים. השעון המעורר זורק אותנו כל בוקר אל חיים מלאי מחויבויות. פעם היינו חולמים על העתיד, וגם קצת עובדים עליו. היום כמעט כל היום הוא עבודה לקראתו.
לא שאני מתלונן. טוב, נו, אולי קצת. אבל החלום – להקים משפחה ובית – זה חתיכת מפעל להרים. זה לא פשוט, זה דורש לא מעט תכניות. אפשר לעשות את זה גם בלי תכניות ופשוט לתת לזה לקרות, אבל אנחנו מנסים לעשות את המעשה האחראי ולא לחיות רק את העכשיו, אלא לחיות גם את האחר כך.
לשמחתי, אנחנו עדיין בשלב שאנחנו זוכרים למה אנחנו עושים זה. אנחנו עדיין מחזיקים ידיים, אני עדיין אומר לה כמה שהיא יפה בסוף היום, היא עדיין מחייכת אלי את אותו חיוך מבויש שהיה לה בדייט הראשון. אני מקווה שה"עדיין" הזה יישאר פה לעוד הרבה זמן. בסופו של דבר הרי, בשביל ה"עדיין" הזה אנחנו עושים את כל זה.
אז הכנתי רשימת מטלות למחר, בניסיון לשמור על תמהיל נכון: לשלוח תלושי משכורת לבנק בשביל להתקדם עם המשכנתא. כשהיא חוזרת מהעבודה - להגיד לה כמה שהיא יפה. לקנות מצרכים לעוגה של הארוחה בשישי אצל ההורים. להזמין פנקסי צ'קים. לא ללכת לפניה מהר מדי ברחוב, לזכור שיש לה צעדים קטנים יותר. להחזיק לה את היד כשהמדרכה מספיק רחבה, וגם כשהיא לא. להתייעץ לגבי ביטוח סיעודי ולוודא שאין חפיפה בין הביטוחים האחרים. והכי חשוב - לא ללכת לישון בלי לתת לה נשיקת לילה טוב, אפילו אם היא כבר נרדמה.
לפנייה לכתב/ת 
