יהודה אטלס: "צריך לדבר על האלימות"

אטלס, בן 79 כיום, מעיד על עצמו ש"בראש הוא בן 12", והדבר ניכר להפליא בדיבורו הרהוט והרענן, בעיניו הירוקות הצוחקות, בצלילותו המחשבתית המחודדת, בנפשו השופעת והנדיבה ובחיוכו הלבבי. אטלס הוציא לאחרונה את הספר ה-33 במספר שלו: "אני רוצה לדבר איתך!". מדובר בספר מצויר, שאייר בכישרון וברגישות גיא מורד, העוסק בנושא שלדאבוננו רלוונטי תמיד: ילד המתמודד עם אלימות המופנית כלפיו מצד חברו לכיתה. גיבור הסיפור הצעיר מצליח לשים קץ לסיטואציית הבריונות שבה הוא נתון בדרך לא שגרתית שהופכת את הסיפור למעין משל רחב על תקשורת בין בני אדם, ומעלה על הדעת גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואת חיינו כאן ועכשיו בישראל של סוף שנת 2015.

"אני רוצה לדבר איתך"(איור: גיא מורד)

אטלס מספר: "זה בעצם סיפור אוטוביוגרפי שמבוסס על מה שקרה במציאות לילד השלישי שלי, יובל, כשהיה בכיתה ג' או ד'. יובל חזר יום אחד הביתה ואמר שיש ילד בביה"ס שמציק לו (ההצקות מפורטות בספר: הילד שם לו רגל, קילל אותו, עיקם לו את היד ועוד). באותם ימים הייתי בדיוק אחרי כמה סדנאות תקשורת ומודעות עצמית בפורום 'לנדמארק אדיוקיישן' - ארגון לחינוך מבוגרים - שמאוד השפיעו עלי. ברוח הפורום שאלתי את בני, ממש כמו בספר - ניסית לדבר עם הילד הזה שמציק לך? והוא ענה נחרצות: אי אפשר לדבר איתו. והוסיף שזה מעצבן כשהורים מנסים להיות חינוכיים ומדברים על ילד שהם בכלל לא מכירים.

"נדמה לנו ההורים שהילדים שלנו מפעילים עלינו מחיקון, מסננת. שהילדים אומרים 'ההורים לא מבינים כלום!' ושמים עלינו פס. זה לא נכון. הדברים של ההורים נכנסים לראש של הילדים, ואלה במוקדם או במאוחר מנסים את מה שהוריהם אמרו להם - או כדי לראות אם זה נכון, או כדי להוכיח להורים שהם טועים. למחרת השיחה שלנו יובל חזר עם עיניים כוכבים והסתבר שהוא בכל זאת ניסה לדבר עם הילד שהתעלל בו בכיתה. כצפוי אותו ילד השיב שהוא לא רוצה לדבר. יובל ניגש אליו בשנית ואמר: 'אני רוצה לדבר איתך!' והמרביצן שוב סירב והלך, וכך גם בפעם השלישית. ועם זאת, הילד הזה הפסיק להציק לו. זה היה בשביל יובל כמו איזה ברק שנפל מהשמיים. משהו בלתי נתפש.

אז מה תפקיד ההורים ב"אני רוצה לדבר איתך"?

"החלטתי לתת להורים תפקיד פרשני. כשיובל אמר לילד המציק 'אני רוצה לדבר איתך!' הוא כמו אמר לו: יש בינינו בעיה, אבל אני חושב שאתה תבין. בכך הוא כיבד אותו ושם אותו במקום יותר טוב מכזה של סתם בריון. אקט התקשורת העביר את הילד המרביץ ממצב של עוינות למצב של מחשבה, בדיקה עצמית והקשבה, וגרם לו לשאול את עצמו - למה אני מרביץ?"

הפואנטה של הסיפור - הדיבור(איור: גיא מורד)

יש משהו מאוד אמיץ בבחירה של אטלס לגולל סיפור חינוכי באופן כל כך ישיר וחשוף. במקביל, כפי שנרמז בהתחלה, לסיפור הזה יש גם הקשר פוליטי משמעותי. אטלס מרחיב: "זה סיפור שבעצם נכתב כבר מזמן ולאחרונה הרגשתי שהגיע הזמן לשחרר אותו. לתחושתי הגיעו מים עד נפש מבחינת המצב במדינה עם הפלסטינים. ביבי אומר שהם לא מכירים במדינת ישראל. בסדר, בואו אנחנו נדבר איתם גם בלי שהם מכירים במדינה. ננסה לדבר עם החמאס ועם האויבים הכי גדולים שלנו. זו בדיוק הפואנטה של הסיפור. האנרגיות שעכשיו נמצאות בארץ הן אנרגיות של שנאה בלבד - רצון שהאחר לא יהיה. אבל אי אפשר שהערבים והדתיים והפליטים והחילונים וכולם לא יהיו. לכן בספר אני מנסה להציע פתרון אחר לאווירה של אלימות".

"אני רוצה לדבר איתך!" הוא ספר מצויר מז'אנר "ספרי התמונות": ספרי ילדים שבהם יש שוויון ערך כמותי ותוכני בין הטקסט לציורים. אטלס מסביר: "ה'Picture Book' כולל על פי רוב טקסט מצומצם וציורים גדולים, כאשר הטקסט משלים ומרחיב את המצויר והציורים משלימים ומרחיבים את הטקסט. הספרים מהסוג הזה מצריכים דיוק מירבי, שכל מילה תהיה בסלע ושלא יהיו בלבולי מוח. מוריס סנדק, רק על הטקסט הקצר של 'ארץ יצורי הפרא', טרח במשך שנתיים".

לאלו גילאים הספר מיועד?

"גם לראש הממשלה שלך שגילו כבר יפה מאוד. כל מה שאני כותב מיועד לילדים בני שנתיים ועד לבני 92. אין פה עניין גילי".

מה המסר שאתה מנסה להעביר לילדים בספר?

"גם אני קיבלתי מכות בתור ילד וזה נחרט בי. לרוב אומרים לילדים 'אם מרביצים לך, תחזיר'. אני מודיע לך שזו עצה שעוד לא עזרה לאף אחד בעולם. אם אתה מרגיש שאתה חלש ושהילד שמרביץ לך הוא פרא אדם אתה לא תעז להחזיר לו. אני מקווה שהספר ייתן לילדים במצבים כאלה כלי אחר להתמודדות. מדברים הרבה על זכויות הילד ולא מדברים על חובותיו. אני חושב שצריכה להיות גם מגילת חובות הילד שבה ייכתב שאסור לילד לגעת לרעה או לטובה בילד אחר. לילדים זה מובן מאליו שמותר להם להרביץ ומותר להרביץ להם וזה משהו שצריך להשתנות".

איך בחרת את שם הספר?

"לא יכול להיות לו שם אחר. 'אני רוצה לדבר איתך' זה לב העניין. חבר טוב אמר לי שזה לא שם מסחרי. מה אכפת לי? אני כותב מה שאני רוצה לכתוב. זה לא רציני אם מישהו כותב מה שרוצים לקרוא מתוך ניסיון לקלוע לטעם הקהל".

מהו המקום שאתה חולם לכתוב בו?

אני כותב אך ורק בחדר העבודה, המבולגן למדי, בבית. חייתי שנתיים באמריקה ולא הצלחתי לכתוב שם אפילו שיר אחד".

מאיזה סופר היית שמח לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"מא. א. מילן כמובן. 'פו הדוב' ו'הבית בקרן פו' אלה ספרי חיי. מבחינתי

אלה שני הספרים הכי חשובים בעולם אחרי מלחמה ושלום. אלה ספרים שאני תמיד חושב עליהם והוגה בהם וקראתי אותם לילדיי בצעירותם וגם הם עד היום מצטטים פסוקי פו הדוב לעת מצוא כמו 'דובי דוב פותה' ו'לעולם אינך יודע את נפש הדבורים'. אחרי א. א. מילן הייתי שמח לקבל את חוות דעתו של של סילברסטיין על יצירתי - כי אין מי שמבין ילדים כמותו".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"הכי השפיע עלי בילדות השיר 'דני גיבור' של מרים ילן שטקליס. זה מקור ההשראה הראשון והכי חשוב שלי והשיר הכי יפה שנכתב בארץ הזאת בעיניי - גם למבוגרים, לא רק לילדים. זה שיר שמתאר רגע מאוד קשה בחיים של ילד - רגע של דחייה כשאתה רוצה לקשור קשר ולא רוצים אותך ומשאירים אותך עלוב ומבויש. בכל גיל אנחנו מתקשים להבין איך זה יכול להיות שאנחנו אוהבים מישהו והוא לא אוהב אותנו. אני הולך בעקבות השיר הזה בכתיבה שלי ועוסק ברגשות וברגעים בחיים של ילדים. אבל אלה תמיד רגעים שבהם יש לילד בעיה כלשהי - פעם הילדה שהוא הכי אוהב רוקדת עם בנים אחרים ובפעם אחרת הדודה לא מביאה לו מתנה. להיות ילד זה לא גן עדן - זו תקופה די קשה בחיים של בנאדם. בתור ילדים אנחנו חדשים בעולם וכל דבר רע שקורה נראה לנו כמו סוף העולם".

יש לך איחולים לספרות העברית?

"אני מאוד פסימי לגבי מה שקורה בארץ. המצב פה חמור ומסוכן. אני מקווה שיהיה אחרת ואז נוכל לדבר על ספרות, אבל אלה מילים בעלמא. מה שאני כן יכול לאחל לנו הוא שבמקום ראש ממשלה חזק יהיה לנו ראש ממשלה חכם".