שנתיים ראשונות של הורות: שמחה? פוסט טראומה!
מחקר ישראלי מגלה - רמת האושר עלולה לרדת לאחר הלידה, בעיקר בשנה הראשונה, ושליש מהיולדות מפתחות תסמינים של הפרעה פוסט טראומטית, הכוללת דיכאון, חרדות וחלומות מפחידים. הבשורה הטובה - זו תקופה זמנית והיא עוברת (עד הילד הבא)
הורים צעירים נוהגים לשמור על קשר שתיקה. קצת מקטרים על שעות שינה אבל תחושות קשות בדרך כלל לא נשמעות. "הציפיות לפני הלידה רבות אבל רובן מתנפצות על קרקע המציאות", אומרת ד"ר דריה מעוז, סוציולוגית ואנתרופולוגית, מרצה בכירה במכללת הדסה.
השנתיים הראשונות הן חור שחור
לצורך כתיבת ספרה "הורות ללא מסכות" (בהוצאת מטר), ראיינה ד"ר מעוז כ-200 הורים חילונים ודתיים, ומצאה שרמת האושר לא רק שאינה עולה, היא גם עלולה לרדת - בעיקר בשנה הראשונה. עוד היא מצאה כי רגשות שליליים כמו חרדה, פחד, כעס, דיכאון ומתח נפשי - גוברים, אבל לא הרבה אנשים מדברים על כך בפרהסיה.
"נשים כותבות על כך באופן אנונימי באינטרנט ורבות סיפרו לי על רגשותיהן הקשים וביקשו להישאר בעילום שם. 'קשר השתיקה' הן קראו לזה. דברים אמנם השתנו בעשור האחרון בספרים, פורומים, אתרים, אך עדיין הרבה נשים מגיעות לאמהות בלי מידע מתאים. כולן שאלו אותו הדבר: למה לא סיפרו לי?".
- על פי המחקר שלך, מה הדבר שהכי קשה לנשים לאחר לידה?
"קשר השתיקה החברתי מגיע גם מצד האמהות הוותיקות. רבות מהן מתקשות להיזכר בתקופה הראשונה שאחרי הלידה, וחלקן מעדיפות לשכוח. היעדר החיבור המיידי לילד, ההתייסרות ברגשות אשמה קשים וחוסר התמיכה של הסביבה כמעט מוטטו אותן, והן אינן ששות לחזור לזיכרונות האלה.
"כך למשל סיפרה לי אחת המרואיינות - 'כל הדברים עשיתי כמו רובוט, היה לי קשה מאוד. לא הבנתי למה אני לא מקבלת עזרה, מה אני עושה עם הדבר הזה? השנתיים הראשונות הן חור שחור שאני מעדיפה לשכוח. זה הסוד הכי כמוס שאף אחד לא מכין אותך אליו, חוסר אונים כזה. פעם ראשונה בחיים שאת מבינה שבאת לעולם לבד ואת לבד, ואם את לא תטפלי בילד – אף אחד לא יטפל בו. עשיתי מכוח האינרציה. את נשאבת לזה, זה לא רצוני. את לא מבינה למה. למה נכנסת להריון ומה קורה. היו רגעים שרציתי שייקחו ממני את האחריות'".
פלאשבקים מהלידה ואכזבה מהבעל
ציפיות, ציפיות - זה מתחיל מהלידה. ציפיתי שתהיה לי לידה מהאגדות. מהאגדה ההיא שאמא שלי סיפרה לי: "נכנסתי לחדר לידה, ותוך חצי שעה היית בחוץ. אבא בקושי הספיק לעשן סיגריה". ניחשתם נכון, ציפיות לחוד ומציאות 180 מעלות משם. הרגשתי מרומה. אף אחד לא סיפר לי שהלידה כואבת כל כך, עד שאת רוצה להשיב את נשמתך לבורא, ושיסלחו לי ילדיי אהובי לבי.
- איך הנשים תיארו את הלידה שלהן?
"הלידה עצמה היא חוויה טראומתית לגוף ולנפש", קובעת ד"ר מעוז. "על פי המחקר, כשליש מהיולדות מפתחות תסמינים של הפרעה פוסט טראומטית לאחר הלידה, שהתסמינים שלה הם חלומות מפחידים ופלשבקים של אירועי הלידה, קשיי שינה, עצבנות וחרדה.
"בין אלו שסובלות מהתסמינים, דיכאון לאחר לידה תוקף כ-10%-20% מהיולדות, ובנוסף כ-80% מהיולדות יסבלו מבייבי בלוז, מצב שמתאפיין בשינויים חדים במצב הרוח, רגישות ופגיעות עם נטייה לבכי, תחושות של עצב, מועקה, חרדה, דאגנות יתר, ולעתים תחושת בדידות קשה שמלווה ברגשות אשמה.
"מעבר לסיבה הפיזיולוגית (השינויים ההורמונליים), יש גם את ההסבר הנפשי – הפער בין הציפיות למציאות. האישה חשבה שתשמח עם התינוק, אך היא חווה גם קושי, ולעתים חוסר חיבור איתו. רבות גם חוות אכזבה גדולה מהבעל שחשבו שתהיה התנהלות שוויונית בבית".
כגודל האחריות גודל החרדות
בפרסומות זה נראה כל כך פסטורלי: אמא יפהפייה, תינוק מתוק, מתחבקים ומתנשקים כל היום על רקע מדשאות ירוקות ושמיים כחולים. במציאות? אמא כואבת ודואבת – דימומים, תפרים, טחורים, קשיים בהנקה, כאבי שרירים ממאמץ הלידה, מי יכולה לחייך? התינוק יונק אותך לעייפה, בוכה וצורח, ואת לא יודעת מה הוא רוצה. איפה התינוק המחייך מהפרסומות? איפה האהבה ממבט ראשון שהבטיחו לי, עם ציפורים, פרחים ופרפרים?
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
והכי לא פשוט, לי לפחות, אלה הציפיות שלי מעצמי. מצד אחד, שתהיה לי חופשת לידה מהחלומות: משובצת בבתי קפה ושופינג עם חברות, לצד חוגי עיסוי תינוקות, בייבי יוגה ושחייה לקטנטנים, עם הליכות בוקר בשמש עם העגלה וישיבה על הדשא בגינה; מצד שני, אני מצפה מעצמי לחזור לעצמי – לחזור לכושר, לחזור ללימודים, לחזור לעבודה, לכל הפרויקטים שדחיתי לאחר הלידה, לקבל לקוחות חדשים, וגם, כמובן, לחזור לג'ינס. במציאות, רוב היום אני בטרנינג וטי שירט של בעלי, מנמנמת עם התינוק עליי או מקסימום רוחצת בקבוקים. איפה חופשה ואיפה קריירה.
"מאישה חופשייה ומשוחררת שיכולה לעבוד, לבטא את עצמה, לנהל את זמנה, הופכת האישה לעייפה ומוגבלת פיזית ונפשית", אומרת ד"ר מעוז, "פתאום היא כלואה בבית, בעוד שבן זוגה, אם קיים, חוזר לעבודה. היא חלשה, בקושי ישנה, צריכה להיניק ולהמשיך לטפל בבית, ומעל לכול – יש יצור אנושי קטן שתלוי בה לכל צרכיו, מה שעלול לעורר אצלה חרדות רבות בשל גודל האחריות".
הפער שבין הציפיות למציאות
אכזבה היא תוצאה של הפער בין הציפיות למציאות. מכירים את המשפט "ציפיות יש רק לכריות"? הוא אולי משעשע, אבל לא ממש נכון. לכולנו יש ציפיות, כל הזמן, מכל מצב בחיים. וכשהציפיות שלנו לא תואמות את המציאות, אנחנו מתאכזבים.
אז מה עושים? איך משלימים את הפערים? למעשה, כשאנחנו מתקשים להשלים את הפערים, עלינו להשלים עם הפערים.
הציפיות קיימות, וגם המציאות קיימת. כדי להימנע ממפח נפש, מביקורת עצמית גבוהה ומתסכולים, עלינו להכיר בזה שאין לנו שליטה על המציאות, רק על התגובות שלנו למציאות. למה הכוונה? למשל, חדר לידה, כולם מצפים לבוא לבקר, מצפים שאזמין אותם ושאהיה נחמדה.
ובכן, לא בא לי להיות נחמדה. כואב לי בכל מקום אפשרי ואני רוצה להיות לבד עם עצמי ועם התינוק שלי. אני מצפה שיתחשבו בי. המציאות: לא כולם מוכנים להתחשב, יש אנשים שבתגובה להתנהלות כזו שלי - מוכנים רק להיעלב. אני צריכה לקחת את זה בחשבון,לחשב רווחים ומחירים: האם אוכל לחיות עם זה שאנשים אולי ייעלבו ממני רק כי ביקשתי מהם לחכות עד שאתאושש קצת, או לא?
ברגע שנדע להבחין בין מה שבשליטתנו למה שלא, בין הרצון ליכולת, בין המצוי לרצוי - נוכל להתמודד עם הפער הזה: לשנות את מה שביכולתנו לשנות, ולקבל את מה שלא.
הכותבת היא מאמנת אישית להורים מוסמכת מכון אדלר, ומנחת קבוצות הורים
לפנייה לכתב/ת 
