מהו הזמן הנכון ביותר לקנות מניות?
יש לא מעט גישות לגבי בחירת נקודת הכניסה למניות: האסטרטגיה של קניית מניות רק לאחר ירידה במחיר טומנת בחובה סכנות ובנוסף גם השקעה לטווח ארוך היא לא בהכרח ערובה לביטחון. מסתבר שמה שעושה את ההבדל בין השקעה מוצלחת למאכזבת הוא בחירת נקודות הכניסה. כך תדעו מתי להשקיע
נהוג לומר שחצי אמת גרועה משקר, אך בשוק ההון, חצי אמת גם יכולה לעלות לכם כסף. אחת הסיסמאות הנפוצות של בנקים ובתי השקעות היא שהשקעה לטווח ארוך היא צעד בטוח באופן יחסי, וזאת בניגוד למסחר, שמוצג כהימור או ספקולציה. הטיעון המרכזי בזכות השקעה ארוכת טווח הוא שלאורך זמן השווקים תמיד עולים. כהוכחה, הם מציגים את העליות בבורסה מאז משבר 2008, את ההתאוששות של הבורסות מבועת הנאסד"ק בשנות ה-2000 ודוגמאות נוספות מהמאה ה-20.
לסחור כמו וורן באפט: איך מרוויחים בבורסה?
גישה זו אינה מנותקת מהמציאות, כיוון שמדדי המניות אכן עלו במהלך מאה השנים האחרונות, אך יש בה בעיה - היא מתעלמת מהאינפלציה שהתקיימה במהלך תקופות ארוכות במאה השנים האחרונות ולמעשה שחקה חלק גדול מהרווחים במונחים ריאליים (בניכוי אינפלציה). לשם ההמחשה, משקיע שהיה מצמיד את כספו למדד המניות האמריקאי - הדאו ג'ונס - מיד לאחר מלחמת העולם השניה, היה מפסיד את כל התשואה הריאלית שצבר תוך 35 שנה. תקופות ארוכות שכאלה יכולות לחסל את חסכונות חייו של חוסך ולכן גישה זו עשויה להיות מסוכנת ולא בהכרח תניב רווחים.
הלקח מנוקיה ובלקברי
גישה מעט שונה להשקעות היא כזו הדוגלת בהתמקדות בחברות המצליחות של וול סטריט לצורך השגת תשואה עודפת על פני זמן. ההיגיון בגישה זו מבוסס על ההצלחה שמניבות החברות הטובות ביותר, אשר באה לידי ביטוי בתשואה של מניות כמו אפל, פייסבוק ואחרות לאורך השנים. לצורך בחירת נקודת הכניסה האופטימלית, מיישמים המשקיעים הגדולים של וול סטריט את משפטו המפורסם של וורן באפט: "הזמן לקנות הוא כאשר הדם זורם ברחובות". במילים אחרות, הם מחכים לנסיגה במחירה של מניה אטרקטיבית ואז קונים אותה. באופן זה מצליחים משקיעים מנוסים לקנות חברות טובות תוך ניצול משבר רגעי בשוק המניות.
אלא שגם גישה זו טומנת בחובה סכנות. הקושי העיקרי טמון בשאלה "כיצד לזהות מניה טובה?" חברה ציבורית עשויה להיראות מבטיחה מאוד בנקודת זמן אחת, אך להתברר ככישלון קולוסאלי בזמן אחר. דוגמא בולטת לחברה שכזו היא מנייתה של נוקיה, חברת הסלולר שב-2007 היוותה כ-50% משוק הסלולר, נחתכה מאז ביותר מ-90% ונתח השוק שלה צנח לכדי אחוזים בודדים בלבד.
מקרה דומה התרחש גם עם בלקברי, שלא השכילה להבין שהעולם השתנה, ונוצחה בתחרות. החברה נחשבה לדבר הבא בשוק הסלולר ב-2009, אז החזיקה נתח שוק של קרוב ל-50% ממערכות ההפעלה לטלפונים הסלולרים בארה"ב, אך מאז קרסה ב-90% ונתח השוק שלה הצטמצם לכדי אחוזים בודדים בלבד.
כך מתגברים על הסיכון
המשקיעים ה"סולידיים" שהחזיקו את מניות בלקברי ונוקיה נאלצו לראות את השקעותיהם יורדות לטמיון - השיטה ה"בטוחה" התבררה כמסוכנת, ואת הסיכון הזה בדיוק מנסים לנטרל הסוחרים. סוחרים המחזיקים מניות לטווח שאינו עולה על מספר שבועות קרויים "סוחרי סווינג", ומטרתם היא להפיק רווחים בצורה קבועה ע"י ביצוע מספר גדול של עסקאות, תוך שיעדיפו "לרכב" על מגמה קיימת ולא לחכות זמן רב עד לשינוי המגמה הנוכחית.
אחת הדרכים החביבות על סוחרי הסווינג לאיתור מגמות בראשיתן היא מעקב אחר דיווחים בורסאיים שמפרסמות החברות. שינוי חיובי או שלילי בפעילותה העסקית של החברה, סביר להניח שתיצור מגמה חדשה אשר תביא את המניה לתמחור חדש. סוחר הסווינג יצטרף למגמה ומרגע שהעסקה תניב לו רווחים, יקדם פקודת הגנה לנקודת הכניסה לעסקה ובכך ינטרל את הסיכוי להפסיד.
השוק אהב את ההודעה והמניה החלה לצבור תאוצה עד לתשואה מצטברת של 50%. סוחרי הסווינג שזיהו את הזינוק, נכנסו מיד עם היוודע הידיעה. את פקודת ההגנה הם מיקמו בתחתית שנרשמה ביום פרסום ההודעה, ובכך מזערו את הסיכון לכדי 5% בלבד מהפוזיציה שלקחו.
דוגמא זו ממחישה כי גם אם לא כל העסקאות של סוחרי הסווינג יהיו מוצלחות, פקודת ההגנה ויחס הפסד לרווח של 1 ל-10 יגנו עליהם באופן רב יותר ממשקיעים ארוכי טווח, שיקנו ויחזיקו את המניה לטווח ארוך, לטוב או לרע.
הכירו את הכרישים
בעוד שסוחרי הסווינג אינם סוחרים לטווחים ארוכים ולרוב יחזיקו את מניות לטווח מינימלי של מספר ימים לפחות, סוג אחר של סוחרים לא יעז להשאיר עסקה פתוחה אפילו למשך לילה אחד - ואלה הם הסוחרים היומיים. ה"כרישים" של וול סטריט. המאפיין הבולט ביותר של המסחר היומי הוא החשיבות הגבוהה שיש בו לניהול הסיכונים. סוחרים טובים לא יכניסו עצמם לעולם למצב שבו הם מסכנים סכום גבוה משתכננו. כמו-כן, בדומה לסוחרי הסווינג, לרוב הם לא ייכנסו לעסקאות מבלי שהעריכו מבעוד מועד כי פוטנציאל הרווח גדול עשרות מונים מההפסד.
דוגמא לעסקה מסוג זה התרחשה לפני זמן לא רב במנייתה של חברת הפחם פיבודי (BTU). החברה סובלת מאוד מהרגולציה הממשלתית בארה"ב להפחתת צריכת הפחם ונושאת על גבה חובות של מיליארדי דולרים. בעקבות דיווח על עוד רבעון מופסד של 300 מיליון דולר, החלה המניה לצנוח ולקראת סוף היום נראה היה שהפאניקה כבר מורגשת באוויר.
בניגוד לתפיסה הרווחת, הסיכון בהשקעות ארוכות טווח אינו קטן יותר מזה שקיים במסחר. מה שעושה את ההבדל הוא נקודות הכניסה לכל עסקה ועסקה והשליטה בהפסדים. משקיע שמאמין בחברה אך אדיש למחירה, מציב עצמו בסיכון רב יותר מסוחר יומי ממושמע. האויב העיקרי של אותו משקיע אינו נמצא בטווח ההשקעה שלו, אלא שוכן בנוחות בין אוזנו הימנית לזו השמאלית.
דודו רוז הוא אנליסט ומומחה למסחר בשוק ההון, מייסד בית הספר למסחר בשוק ההון- "סימפל טרייד"
לפנייה לכתב/ת 
