"שיסוף המותן", סכין משוננת: נימוקי השופט - למה זדורוב לא רצח
שני שופטים אמנם הרשיעו את זדורוב ברצח תאיר ראדה, אבל ראש ההרכב דנציגר זיכה אותו מחמת הספק ונותר בדעת מיעוט. מההודאות שלא תאמו את ממצאי הזירה דרך הפרטים שרק זדורוב לכאורה ידע - אבל לא התרחשו: כך הסביר דנציגר את הכרעתו
בית המשפט העליון אמנם הרשיע ברוב קולות את רומן זדורוב, אך יו"ר הרכב השופטים יורם דנציגר דווקא קבע בפסק דינו בדעת המיעוט כי יש לקבל את הערעור ולהורות על זיכויו של זדורוב מחמת הספק. עם זאת, כתב כי "האפשרות שהוא הורשע על לא עוול בכפו אינה גבוהה". בהכרעתו ציין דנציגר הבטים שונים המבהירים לדעתו מדוע זדורוב אינו הרוצח של תאיר ראדה. עמיתיו, השופטים יצחק עמית וצבי זילברטל, הרשיעו אותו וקבעו כי הוא רצח את ראדה בת ה-13 בקצרין, לפני תשע שנים.
דנציגר כתב בפסק דינו כי בחלק מההודאות שמסר זדורוב - ואחר כך חזר בו בהן - הרושם שעלה לא היה חד-משמעי ונחרץ. הוא אמנם דחה את טענת זדורוב כי בחר להודות בחקירה מאחר שהחוקרים והמדובבים שכנעו אותו שרצח את ראדה בהתקף אי-שפיות ואיבד את זיכרונו לאחר מכן, אך קבע כי לא ניתן לשלול את האפשרות שזדורוב בחר להודות מתוך תקווה לזכות בהקלה בעונשו בתמורה להודאה.
ראש הרכב השופטים בחן את מידת ההתאמה בין ההודאות השונות לבין הממצאים האובייקטיבים הקיימים בתיק - ממצאי הזירה, ממצאי נתיחת הגופה ונתונים רלוונטיים נוספים. הוא מצא כי יש לתת משקל מכריע לידיעתו של זדורוב כי לא ניתן היה לנעול מבחוץ את דלת תא השירותים שבו בוצע הרצח בשל פגם ייחודי במנעול, לידיעתו כיצד עמדה המנוחה בזמן שגרונה שוסף - ולפרטים אחרי שמסר.
מנגד, שוכנע דנציגר בקיומם של מספר פרטים מוכמנים "שליליים" שיש בהם כדי לגרוע ממשקל ההודאות. טענתו העקבית של זדורוב כי שיסף את מותנה של המנוחה, שאין לה כל אחיזה בחומר הראיות, משלא נמצאה כל פגיעה באזור זה של גופה; העובדה שלא מסר מיוזמתו ולא ידע להדגים בשום שלב את החתך העמוק והייחודי בשורש כף ידה השמאלית של המנוחה; וכן העובדה שבשחזור חלף זדורוב כמה צעדים על פני זירת הרצח, כשפניו מועדות לקומה העליונה, נתון שעל פניו אינו מתיישב עם זיכרון "חי" ואותנטי של הזירה.
מסקנתו של זדורוב הייתה כי ידע למסור לא מעט פרטים מוכמנים, חלקם במשקל מכריע או גבוה, אשר תואמים את הממצאים האובייקטיביים הקשורים ברצח. עם זאת, רובם המכריע של הפרטים המוכמנים נמסרו בהודאות בחקירה ולא בהודאה שנמסרה למדובב ארתור. בהודאה לארתור, שהיא בעלת משקל פנימי גבוה כאמור - ולמעשה היא הראיה המפלילה ביותר בתיק - לא מסר זדורוב כמעט כל פרט מוכמן, בוודאי לא כזה בעל חשיבות ממשית או כזה שניתן לאמת.
דנציגר ציין גם כי ישנם מספר נתונים וראיות שעומדים בסתירה להודאות ועל כן מפחיתים ממשקלן. בראש ובראשונה, הממצא שלפיו החתך בסנטרה של המנוחה נוצר על ידי סכין משוננת, העומד בסתירה להודאות. בעניין זה הפך השופט דנציגר את קביעת בית המשפט המחוזי, בהעדיפו את חוות דעתה המנומקת והמבוססת של ד"ר מאיה פורמן-רזניק על פני חוות דעתו הקצרה והלקונית - לטענתו - של ד"ר קונסטנטין זייצב.
לדבריו, נפל פגם מהותי באופן שבו העריך המחוזי את מהימנותה של ד"ר פורמן-רזניק. אימוץ מסקנותיה מלמד על סתירה בין הודאת זדורוב, שמסר בעקביות כי פגע במנוחה באמצעות אחת מהסכינים ששימשו אותו בעבודתו (כולן בעלות להב ישר), לבין ממצא אובייקטיבי בתיק.
בהכרעתו ציין דנציגר ממצא נוסף שיש בו כדי לגרוע ממשקל ההודאות - קיומן של שלוש עקבות זרות במסלול יציאה מתא השירותים שבו בוצע הרצח. בסופו של דבר הדגיש דנציגר כי מדובר במקרה גבולי, המצוי כ"פסע" מהרשעה, וכן כי האפשרות שזדורוב הורשע על לא עוול בכפו אינה גבוהה ומחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה.
השופט עמית, מנגד, הרשיע את זדורוב - כמו גם השופט זילברטל. עמית קבע שהרשעת זדורוב נשענת על ההודאות בחקירה, התוודות בפני מדובב עצמאי והשחזור שהוא ביצע. הוא ציין כי אמנם הלהב של הסכין היה משונן, אולם יש סכינים יפניות עם להב משונן והזכיר כי הסכין הושלך לאחר הרצח ולא נמצא עד היום.
בהכרעתו התייחס השופט עמית גם לטביעות הנעליים בשירותים וקבע שאחרי גילוי הגופה 15 אנשים נכחו בתא השירותים וסביר להניח שבמהלך המהומה ששררה בזירה אחד הנוכחים הותיר את טביעת נעלו. הוא קבע שזדורוב שיקר בחקירתו לגבי מקום הימצאו בסמוך לשעת הרצח.
שופט העליון עמית ציין כי זדורוב ידע לספר ששערה של תאיר ראדה היה מגולגל ללא גומייה וכבר בערב הרצח ידע לספר לאשתו שקרה משהו לילדה בשירותים בבית הספר. הוא קבע שזדורוב זרק את הסכין שמעולם לא נמצאה, וציין עוד נקודות שהובילו להרשעתו - סוליית נעליו הייתה נקייה להפליא למרות שאלו הנעליים שאיתן עבד בעבודות שיפוץ והוא סיפר למדובב שהשליך את מכנסיו במקום שבו שופכים בטון.
השופט זילברטל קבע: "הודאה-התוודות זו של המערער, ששני חבריי עמדו בהרחבה על כל היבטיה ועל כן לא אשוב ואפרטם, היא הודאת אמת על פי כל המבחנים המשמשים אותנו לבחינת הודאות. אוסיף, כי רק לעתים רחוקות נתקלים אנו בהודאה שניתן לומר עליה, במידה כה גבוהה של ביטחון, שניתן לבסס עליה הרשעה".
לפנייה לכתב/ת 
