השתקם מפציעה בלבנון השנייה והפך למנטור

לונדון, ספטמבר 2012. בתודעה הישראלית תישאר צרובה התמונה בה נראה נועם גרשוני , טייס חיל האויר לשעבר, שש שנים לאחר שנפצע בתאונת מסוקי האפאצ'י במלחמת לבנון השנייה. גרשוני ישוב בכיסא גלגלים, עונד את מדליית הזהב, שקיבל לאחר שניצח במשחק הגמר בטניס באולימפיאדת הנכים.

"התקווה" מתנגנת ברקע, וגרשוני מתקשה להסתיר את ההתרגשות ופורץ בבכי. המוני בית ישראל, שהיו צמודים למסכי הטלוויזיה, התקשו גם הם להסתיר את הדמעות, כמו גם בני משפחתו של גרשוני וחבריו לטייסת, שהגיעו לצפות במשחק הגמר. בן לילה הפך גרשוני לגיבור לאומי, קונצנזוס של הצלחה וגאווה ישראלית.

במלחמת לבנון השניה גרשוני הוא טייס מסוק קרב בחיל האויר. בלילה שבין ה-20 ל-21 ביולי 2006, מתרחשת התנגשות בין שני מטוסי אפאצ'י בסמוך לצומת כ"ח בצפון. רס"ן רן כוכבא, שהיה עם גרשוני במסוק, נהרג. גרשוני נותח על הקרקע ומובל כפצוע אנוש לרמב"ם. כשהתעורר, שבוע לאחר הפציעה הקשה, הוגדר להמשך חייו עם 100 אחוזי נכות.

בתום תהליך השיקום הרפואי הצטרף לבית הלוחם בתל אביב, החל להתאמן בטניס כיסאות גלגלים, ושש שנים לאחר הפציעה הקשה, זכה במדליית הזהב, לאחר שזכה קודם לכן בגמר תחרות המאסטרס בבלגיה, ובתחרויות נוספות באוסטרליה, ארה"ב, יפן וצרפת. בימים אלו מתנדב גרשוני בהוסטל "מקום אחר" בתל אביב, שם הוא מלמד מתמטיקה לבני נוער, ומרצה על פציעתו הקשה למבוגרים ולנוער לפני צבא .

במהלך ינואר הקרוב ישתתף גרשוני בפרויקט של "רשת", בחסות מותג הוויסקי ג'וני ווקר, תחת השם: Enjoy TheJourney. בפרויקט ישתתפו שחקן הכדורסל עומרי כספי, ההרכב האלקטרוני "אינפקטד מאשרום" וגרשוני, כדוגמא לכאלו שעברו דרך לא קלה בדרך להצלחה, והם ישמשו מנטורים אישיים, במטרה לעודד אנשים לעשות את הצעד הבא בדרכם האישית והמקצועית למרות הקשיים והמשברים שבדרך. בתמורה יקבל כל אחד מהם 150 אלף שקל.

(צילום: שוקה כהן)

"המילה סבלנות הפכה להומור משפחתי"

"החיים שלי השתנו ברגע אחד", מספר גרשוני בראיון מיוחד לקראת הפרויקט. "פקחתי את העיניים שלי בבית החולים אחרי שישה ימים בהם הייתי מורדם, וחשבתי שפשוט סיימתי את המשימה המבצעית. ואז, ברגע אחד הבנתי שאני לא שם. שקרה משהו ואני לא יכול לאכול, לא יכול לדבר, שאני מרותק למיטה. אני זוכר את התחושה של חוסר האונים הנוראי, וזה מעבר לכאבים העזים".

הרבה פעמים אומרים לפצוע, "צפויה לך דרך ארוכה"

"אמרו לי, אבל לא הבנתי כמה היא ארוכה. חשבתי ששברתי כמה דברים בגוף ושמהר מאד אחזור לחיים שלי. לוקח זמן לעכל את הטראומה, את העובדה, שיש דברים שלעולם לא יחזרו להיות כמו קודם. כשחוטפים את המכה הזאת, זה רגע משבר נוראי. צריך לקבל החלטה אם ממשיכים קדימה עם המגבלות, או שוקעים בייאוש.

"אני זוכר שלילה שלם חשבתי על המצב והבנתי שהיה לי מזל גדול שנשארתי בחיים. אימצתי את הפרופורציה הזו כבסיס לדרך החדשה. זה גם זמן בו מאמצים קלישאות, כמו 'כל דבר אחר בחיים זה בונוס', 'למקסם את מה שאפשר', והולכים עם זה קדימה. זה אומר להתעורר כל בוקר ולהבין שהגוף שלך מוגבל, וחייבים לחזק את מה שנשאר כדי לפצות על מה שאבד. ללמוד להשתמש בדברים שנשארו. זה אומר לשקר לגוף. רגל אחת לא עובדת אצלי? אז אלך יותר על הרגל השניה למרות הכאבים".

מה מעודד בתקופה כזאת?

"ראשית, המשפחה והחברים, שלא עזבו אותי לרגע במשך חצי שנה, עד שהשתחררתי מהשיקום. לא היה לילה שישנתי לבד. גם אמרו לי שצריך סבלנות, ואת המילה הזאת אני זוכר יותר מהרבה מילים אחרות. תביני, אני עם שתי ידיים שבורות, רגל, אגן ולסת מרוסקים. אני לא יכול לשתות לבד, לא יכול לקום, ומבקשים ממני סבלנות? בסוף המילה הזאת הפכה להומור משפחתי בתקופת בית החולים. ההומור הוא חלק מהדרך".

אחרי חצי שנה אתה משתחרר מבית החולים

"הימים הראשונים מחוץ לבית החולים הם נוראים, רק אז מתחילים להתמודד עם העולם החדש שנכפה עליך. זו התמודדות עם הדברים הפשוטים ביותר. אי אפשר להיכנס למקומות מסוימים עם כסא גלגלים, אי אפשר לעלות מדרגה, אני רוצה לעשות לעצמי חביתה ואני לא מגיע לשיש עם כסא הגלגלים. את כל האגו שלי איבדתי בשיקום. אבל זה הרגע בו אתה מתחיל לעבוד על עצמך מחדש, ומלמד את עצמך להתמודד עם המגבלות בזמן אמת בעולם האמיתי.

"הרי אני עדיין אותו נועם, אותו אדם עם רצונות ואהבות, שרוצה לחזור לכל מה שהוא אוהב. זה היה להילחם במגבלות של עצמי, ולשינוי הזה אף אחד לא יכול להכין אותך. בשיקום מלמדים אותך דברים בסיסיים, אבל רק אתה לבד עם עצמך מבין שיש דברים שתוכל ויש דברים שלעולם לא תוכל לעשות עוד".

(צילום: שוקה כהן)

"מצאתי את עצמי מחייך גם כשהפסדתי"

היו רגעי שבירה?

"בוודאי. היה רגע בבית החולים כששאלתי "למה דווקא לי"? הרי אני לא בן אדם רע, אז למה מגיע לי כל הסבל הזה? ואז הפנמתי שוב שנשארתי בחיים מהתרסקות מגובה של ק"מ, וברגע שאתה עובר עם עצמך את הנקודה הכי נמוכה בתהליך, משם מתחילה הדרך. קיבלתי החלטה, שאין משהו שלא אוכל לעשות בתוך מה שאפשר, גם אם זה ייראה למתבונן מהצד משונה ומצחיק. לאנשים יש זיכרון קצר. לי יש תזכורת כל יום מה זה ללכת. היום אני נהנה לאכול. את יודעת מה זה לפנטז על לאכול במבה במשך חודשיים וחצי? את יודעת איזה טעם היה לזה כשיכולתי לנגוס בה מחדש"?

ויש לך מדליית זהב. הספורט היה חלק מהשיקום?

"ספורט אקסטרים תמיד משך אותי. תמיד אהבתי סקי מים ושלג, והחלטתי לנסות לעשות את זה בכסא גלגלים, החלטתי לנסות לשחק טניס, והגעתי למה שהגעתי. מצאתי את עצמי מחייך אפילו כשהפסדתי בתחרויות, כי התוצאה הסופית לא שינתה לי. עמדתי בחדר הלבשה ליד רפאל נדאל. אני ליד נדאל? המטרה היתה להביא מדליה כדי לנצח וכדי לייצג את המדינה".

היום אתה מלמד מתמטיקה בהוסטל לנוער ומרצה ונחשב לגיבור לאומי

"אני מעביר הרצאות על הדרך שעברתי ומסביר איך מסתכלים על מה שיש, ואיך משנים פרספקטיבה של ראייה על דברים שקורים לך. אני יודע וזוכר מה הייתי לפני הפציעה, ויודע מה יש לי היום. אני יודע, שאנשים מתחברים אליי, כי כולם עוברים משבר כזה או אחר במהלך החיים. הם מתחברים דרכי לרגע המשבר וליציאה ממנו, ואם אני יודע בסיום הרצאה, שנתתי כוח וכיוון, והבינו באמצעותי איך אפשר להסתכל נכון על המשבר, זה ממלא אותי.

"אני פוגש נוער לפני צבא, כדי לתת להם מוטיבציה, להסביר להם על אהבת הארץ, ומנסה לגרום להם להאמין בעצמם, כדי שיעשו שירות משמעותי. השורה התחתונה היא, שאין טעם להסתכל אחורה ולהגיד חבל ש... אין אצלי מקום ל"חבל ש"... לא הכל תלוי בנו. אחרי משבר צריך לצאת לדרך חדשה, למצוא בה נקודות חדשות ולהתקדם הלאה".

במה אתה מתמקד בהרצאות שלך?

"בהוסטלים אני מתמקד בהוראת המתמטיקה. בהרצאות שלי לנוער לפני צבא, אני מסביר להם על המוטיבציה לשרת שירות משמעותי, כמה חשוב לתרום למדינה ועל אהבת הארץ. אני משתדל דרך הסיפור שלי לחזק אצלם את האמונה העצמית שלהם, שידעו שהם יכולים להגיע למה שהם רוצים. בתום ההרצאה הם שואלים שאלות, וכל אחד שואל מהמקום אליו הוא מתחבר לסיפור שלי. חלק מתמקדים בקורס טייס, חלק בשהות בבית החולים, בסוף אני מספק להם חומר למחשבה. אני לא מצפה שיהיה שינוי אצל מי מהם באותו הרגע. לעיתים רחוקות אני שומע בדיעבד על מקרים, שלאחר ההרצאה נתנו את הדעת פעם נוספת על השירות והחליטו אחרת. אם לאחוז אחד נתתי את הדחיפה האחרונה - זה מספק אותי.

"בהרצאות שלי לקהל המבוגר, אני מתמקד בדברים אחרים. בעיקר בהסתכלות אחרת על החיים. על הפרופורציות הנכונות בחיים, על לדעת להינות מדברים. גם פה יש שאלות מגוונות, כשמתוך השאלות אפשר להבין מי מהשואלים נמצא במשבר או מי מהם חשבו לחזור לתחום עיסוק מסוים וחששו ואחרי ההרצאה שלי קיבל את הדחיפה לחזור לאותו תחום נחשק".

(צילום: שוקה כהן)

"מאמין שבעתיד תהיה לי זוגיות"

מי היה המודל שחיזק אותך?

"לא היה לי מודל. המשפחה והחברים חיזקו אותי ואני שאלתי את עצמי את השאלות ונתתי את התשובות וקיבלתי את ההחלטות. ואני לא מצטער על שום החלטה שקיבלתי במהלך הזמן הזה".

היית בן 23 כשהתרחשה התאונה. היו מחשבות על מה יקרה עם זוגיות, עם אהבה?

"כשנפצעתי הייתה לי חברה. היא הייתה בת הזוג שלי חצי שנה לפני הפציעה ובמשך 4 שנים לאחר הפציעה. בחמש השנים האחרונות אני רווק, ולא מרגיש שחסרה לי זוגיות קבועה. אני מאמין שמתישהו בעתיד תהיה לי זוגיות, אבל בתקופה הנוכחית אני שומר על החופש שלי, כחלק מאורח החיים הנוכחי. אני טס הרבה לחו"ל, מרצה ברחבי בארץ, זה לא ממש חסר לי. לא אכחיש שהיו לי חששות בנושא. כל זמן שהיתה לי בת זוג, לא חשבתי על זה, אבל כשנפרדנו, היו מחשבות וחששות. ידעתי שאם תהיה לי בת זוג חדשה, היא אמורה לקבל אותי כבן זוג עם מגבלות פיזיות, עם נכות. חששתי, כי הרי בחורה חדשה תכיר אותי ככזה ולא תדע למה אני באמת מסוגל ומי אני באמת בלי קשר לפציעה.

"לצערי, ישנן דעות קדומות על אנשים עם מוגבלויות פיזיות. מהר מאד החשש שלי הופג, ונוכחתי לדעת, שבחורות רואות את מה שמעבר לפציעה. נוכחתי לדעת שהפציעה אינה משמעותית בבניית מערכות יחסים זוגיות. הבנתי, שאם אני לא משדר חולשה ופגיעות וחוסר ביטחון, זה לא באמת מפריע. מי שזה כן מפריע לה, כנראה שזה פשוט לא מתאים. אני לא יודע מה היה קורה בסיטואציה הפוכה, לו אני הייתי עומד מול השאלה הזאת, אבל אני מאמין שבסוף, זה לא מה שאמור לשנות בזוגיות אמיתית".