"איבדתי את בתי בגיל 10 ימים - בגלל כשל אנושי"
לפני כ-6 שנים, כשמרים דהאן הייתה בהריון עם בתה השלישית, היא הופנתה לסקירת מערכות מורחבת בגלל ציסטה בחבל הטבור. הרופא שבדיוק מיהר, הסתפק בסקירה של 6 דקות בלבד וקבע שאין כל בעיה בתינוקת. אלא ש-10 ימים אחרי שנולדה עם בקע בסרעפת, אביגיל מתה. אחרי ששתקה כל השנים הללו, החליטה לספר את סיפורה ואומרת: "טעויות אנוש קורות וכולנו בני אדם, רק אנא מכם הרופאים, הישמרו מלהיות הכשל האנושי עצמו"
נשים נוהגות להעביר ביניהן המלצות על רופאים ורופאות, כאשר אחד הקריטריונים המצוינים בראש הרשימה היא מידת האדיבות של בעל המקצוע. עבורי הקריטריון הזה היה חסר משמעות, עניינו אותי מידת המקצועיות והפניות של הרופא, זה הכל. כך עד שנתקלתי ברופא הלא-נחמד שגרם לנזק, ומאז שיניתי את גישתי מן הקצה אל הקצה.
לפני כשש שנים, בהיותי הרה עם בתי השלישית, הופנינו לייעוץ גנטי עקב ציסטה על חבל הטבור שנתגלתה בסקירת המערכות הראשונה. נמצאנו זכאים לסקירת מערכות מורחבת על חשבון הקופה, תוך פירוט של האברים שבבדיקתם יש לדקדק, רק כדי לוודא שזה אכן שום דבר.
פניתי לקופה, והסתבר שסקירות מורחבות הן לא עניין של מה בכך, ובאזור מגוריי נכון לשנת 2009, הן בוצעו בידי שני רופאים בכירים מומחים לדבר, הם לבדם. התור נקבע לשבוע 22 להריון.
אולי אפשר היה להציל
בלון הושתל בקנה הנשימה של העובר - והציל אותו
בבוקר יום הבדיקה התקשרה מזכירת המרכז הרפואי לבדוק האם יש באפשרותי להקדים ולהגיע בשעה 11:00 בבוקר ולא בשעה הייעודה, 14:00, בגלל שהיומן של הרופא ריק והוא מעונין לסיים ולצאת מוקדם. השבתי שלצערי זה לא מתאפשר לי וכך השבתי גם בשיחה הנוספת שביקשה לוודא את תשובתי.
בשעת התור הגעתי למרפאה ופניתי למשרד. המזכירה הביטה מעבר לכתפי וקראה בהפתעה "הנה הוא! דוקטור, המטופלת של שעה שתיים כאן!" הסתובבתי והנה הרופא הנכבד, צועד כנגדי במעיל האופנוענים שלו וקסדתו בידו, לעבר המעלית.
הבדיקה ארכה 6 דקות בלבד - במקום 45
קיצורו של עניין, שאכן היה קצר עד מאד: שבנו למורת רוחו אל חדר הרופא בליווי מתמחה שזכתה בשיעור זריז של "הנה חדרי הלב, הנה הריאות" כולל המופע הרגיל של ספירת אצבעות הגפיים.
הופניתי ישירות למיטת הטיפולים לתקתק את העניין ולחתוך (לאן?). כמה מהר לחתוך? את מעיל האופנוענים הצהוב-שחור שלו אני לא שוכחת, שכן הוא אפילו לא טרח לפשוט אותו וחוסר הנימוס חרה לי עוד באותם רגעים.
וכך קרה שכעבור שש דקות בדיוק הושלמה הסקירה המורחבת שאמורה הייתה לארוך, כך נאמר לי בעת קביעת התור, כשלושת רבעי שעה. הכל תקין, תודה ושלום. המדובר במומחה, מקצוען בתחומו, בכיר בקופה, הוא יודע מה הוא עושה. אז הכל תקין, ידעתי שאין מה לדאוג.
בחודש דצמבר אותה שנה נולדה בתי הקטנה בלידה רגילה בשבוע 40, השתעלה מעט ובכתה בכי כה קלוש ומעורר רחמים שמיד הרימו אותה ממני כדי לבדוק מה לא בסדר.
זו הייתה הפעם היחידה שעטפתי אותה בין שתי ידיי, כי מאז הפרידו בינינו צינורות אינספור. זו גם הייתה הפעם היחידה ששמעתי את קולה, כי מאז הייתה מחוברת למכונת הנשמה ולאחר מכן למכונת לב-ריאה.
היא נולדה עם בקע בסרעפת. אותה סרעפת שנרשמה ברשימת האיברים לבדיקה מדוקדקת על ידי היועצת הגנטית. רק תסתכל ותראה, ד"ר, בסבלנות תעבור על הכל, ותמצא. ואז תשלח אותנו לניתוח תוך רחמי שיציל אותה. רק תנו לה זריקות להבשלת ריאות בעודה ברחם, ולא שלוש ברצף נואש לאחר הלידה, כשהסיפור כבר כתוב.
בימים הראשונים עוד הייתי אופטימית
בימיה הראשונים הרופאים היו אופטימיים, וגם אני. שאבתי לה חלב לזונדה, שיתפתי את אחיה הגדולים בהתקדמות שלה וכמה היא משתפרת מיום ליום. למרות המום, היא הראתה מוטיבציה אדירה לחיים. בגיל שבוע עברה את הניתוח בהצלחה, אולם לבסוף כוחה לא עמד לה והיא נפטרה כעבור שלושה ימים מאפיסת כוחות.
מאז פגשתי אנשים נוספים שנולדו להם תינוקות עם בקע סרעפתי. תוחלת החיים של התינוקות שלהם, גם אלה שטופלו ברחם, היא כיממה אחת. בתי אביגיל חייתה עשרה ימים במאבק עיקש לחיים. עד הרדמתה לניתוח הייתה עירנית, זזה ככל שהצינוריות אפשרו לה, והמתינה בתמימות סבלנית לחריצת גורלה.
אולם ד"ר אופנוען כבר חרץ את גורלה חודשים קודם לכן ולא השאיר לה סיכוי, הוא מיהר לעסקיו הפרטיים והיא הייתה חשובה פחות, בסך הכל חברת קופת חולים בלי חשבונית.
הרופאים בפגייה ואחרי כן בטיפול נמרץ ילדים שאלוני כל אחד בתורו האם עשיתי את כל בדיקות ההריון והביעו תמיהה בכל פעם מחדש לשמוע שאכן כן. אף לא אחד הוסיף לשאול לאחר שציינתי את שם הרופא שסקר את הסקירה המורחבת, אולי מתוך לויאליות לעמיתם שכשל.
לא תבעתי. חשבתי על זה, ביררתי, התעניינתי, בדקתי, ולבסוף ירדתי מהעניין. השלמתי עם גורל בתי התינוקת והחלטתי להניח לעיסוק בקושי ולהתמקד בהריון החדש.
לא כשל מקצועי - כי אם כשל אנושי
מאז היא כוססת בי, הפשלה הזאת של הרופא, שלא הייתה כשל מקצועי, כי אם כשל אנושי. הנחתי, אך לא שכחתי, וכעת החלטתי לספר.
יש שיאמרו שזו שנת ההתיישנות האחרונה שנפתחת כעת, אך לא זה העניין; בתי הרביעית, שנולדה אחרי אביגיל והיא בריאה וצחקנית כשמש צהובה בשמים בהירים, מצאה השבוע במגירה שלצד מיטתי את תמונת אחותה הגדולה ושאלה מי זאת, ואני סיפרתי בעדינות והיא בכתה.
נזכרתי בדמעותיהם של ילדיי הגדולים על אחותם התינוקת, נזכרתי בעיניה האפורות של קטנתי הנפקחות אליי ומקשיבות לקולי, קוראות לי לעזרה, והחלטתי שאי אפשר, אסור לשתוק.
מוכרחה לספר, ולו בשביל אותו רופא שאך קיבל את תואר המומחה ומחפש את הקליניקה החדשה שלו, או זה שרק התחיל את ההתמחות והקריאה תשתול בו זרע טוב לעתיד, או אולי דוקא זה המהולל שכבר ראה הכל אך טרם ראה עוול שחטאו ביוהרת יום-יום חמקמקה של בעל מקצוע מוערך.
רופאים יקרים, בסיפור שלנו כל עמיתיכם למעט אחד, היו מקצוענים ונבונים ובעיקר בני אדם טובים ורגישים העושים מלאכתם נאמנה (לרבות האחיות והאחים המופלאים), אבל מספיק אחד שהיה החוליה החלשה בשרשרת, והרי שכל מאמציהם וטיפולם המסור נידונו לכשלון.
טעויות אנוש קורות וכולנו בני אדם, רק אנא מכם, הישמרו מלהיות הכשל האנושי עצמו.
מאז, גם אני שואלת ומתעניינת למידת אדיבותו של הרופא. למדתי שזה עשוי להיות ההבדל בין איש מקצוע אמיתי למקצוען סתם. למדתי שההבדל הזה עשוי להציל חיים, לא פחות.
לפנייה לכתב/ת 
