לעצב את השבת יחד

לכאורה היה השבוע עוד סיבוב בקרב שאינו נגמר בין דתיים לחילונים, הפעם סביב חוק השבת החדש של ח"כ מיקי זוהר. אבל רק לכאורה.

עוד בערוץ הדעות:

השבת אינה עניין לדתיים בלבד

מה האמת שלכם?

ושבו לוחמים לגבולם

לא מלחמת דת

האם הציונות סיימה את יעודה ההיסטורי?

את החוק הגיש ח"כ שאינו דתי, בגיבוי קואליציה של בעלי מכולות עירוניות, ארגונים התומכים בזכויות עובדים וחרדים המנסים לאכוף על המרחב הציבורי את ההלכה. כנגד החוק התייצבו חברי הכנסת הדתיים רחל עזריה ואלעזר שטרן, בגיבוי קואליציה של ארגונים דתיים המתנגדים לכפייה דתית, ארגוני התחדשות יהודית המבקשים לקדם הסדר חדש האומר אמנם "לא" למסחר, אך בה בעת "כן" לתרבות, ארגוניים תומכי חופש דת ואנשי עסקים המעוניינים לעשות כסף ללא הגבלה.

אז אפשר לומר שיש כאן מפגש אינטרסים נקודתי או חיפוש חרדי אחרי עלה תאנה חברתי/ חיפוש קפיטליסטי אחרי עלה תאנה יהודי.

 אבל אפשר גם לקוות שאולי קווי המתאר הנוקשים של השבטיות בישראל מתחילים להתרכך, האוטומטיות של העמדות מתחילה להתגוון, ומשהו חדש יכול להתחיל.

המשהו החדש הזה צריך להיות דיון ציבורי של ממש. לא ניסיון להחיות סטטוס קוו משנות ה-50' שנותרו בו יותר חורים מגבינה. וגם לא ניצול כוחני של הזדמנות קואליציונית לקביעת הסדר כזה או אחר ואכיפתו ביד רמה. שהרי התוצאה תהיה ביטולו בהזדמנות הראשונה. כמו שקרה בנושא גיוס החרדים.

אנחנו זקוקים לדיון ציבורי ששואל מה צריך להיות בשבת במרחב הציבורי, ולא רק מה אסור. או בניסוח דתי: מהו "הזכור" שלנו, ולא רק מהו "השמור" איזו מן שבת אנחנו רוצים והיכן. ואיך שומרים על מרקם החיים המשותף, נותנים מקום לכולם ועדין שומרים על האופי הייחודי והיהודי של ישראל.

זה דיון עשיר ועמוק וזו מחלוקת ציבורית קשה. זו לפעמים גם מריבה. וזו הזדמנות מעולה ללמוד לחלוק. ללמוד לריב.

מעטות החברות בעולם שבהן חיים במקום כל כך קטן קהילות שהשוני באורחות חייהן ובחלומותיהן כל כך עמוק. לאסוננו, רוב הזמן, רובינו מאמינים שהגיוון הזה הוא זמני. שתיכף ה"אחרים" ייעלמו, או ישתנו, או ישתכנעו, שאנחנו, רק אנחנו, צודקים. ואז כל הארץ תהיה בצלמינו כדמותנו.

ובכן. זה לא יקרה. אף אחד לא יעלם. החרדים לא יהפכו לליברלים , החילונים לא יחזרו בתשובה. הדתיים לא יתחלנו. הערבים לא יתאדו. כולם עומדים להישאר. נתקענו יחד באותה מעלית.

יהודים התווכחו בעוצמה בלהט וגם כעס, מאז ומעולם. כך דיברו זה עם זה.

 במחלוקת. וכל עוד הם דיברו, זה היה בסדר. כל עוד מוכנים לשמוע ולהשתכנע. כל עוד לא מנסים להעלים ולהשתיק . כל עוד לא אוכפים וכופים.

היהדות, ובתוכה אתגר עיצוב השבת, מספקת לנו מכנה משותף, גם אם דליל. מצע משותף לדיון. נושא מוסכם לוויכוח. שפה משותפת לדיון. אין לנו אתגר גדול יותר מבניית חברה משותפת. שבת ויהדות בכלל, היא לא אחד המכשולים לבנייתה, אלא אחת המתנות. כל עוד אכפת לנו ממנה מספיק בשביל לקיים מחלוקת פורה, וכל עוד אכפת לנו זה מזה מספיק בשביל ללמוד איך לריב.