אתר הסקי הצפוני בעולם הפך למחנה פליטים

רוב הפליטים ספונים בחדרים, הילדים לא יוצאים(צילום: רויטרס)

הרחק מעל החוג הארקטי של שבדיה, כ-20 פליטים ירדו מרכבת לילה אל רציף מבודד ומכוסה בשלג. מסע הנדודים שלהם מהמזרח התיכון הסתיים לפתע במלון המחזיק בתואר אתר הסקי הצפוני ביותר בעולם. זהו רק הניסיון האחרון של שבדיה למצוא שיכונים להמוני מבקשי המקלט המציפים את אירופה.

אף אחד לא היה שם כדי לקדם את פניהם בברכה. רק כמה אורות הבהבו על הרציף, בעוד נשים מנסות לשווא לכרוך חיג'אבים סביב פניהן כדי להתגונן מפני הרוח המקפיאה. "איפה אנחנו? זה היעד הסופי?", שואל אלקוזאי נעימתוללה, אפגני שעבד כמתרגם של צבא ארה"ב. הוא נועל נעלי טניס, והן קבורות בשלג. בתוך הבלגן, איש אינו משיב לו. בעלים, נשים וילדים ממהרים לגרור בידיים חשופות וקפואות שקי פלסטיק מלאים במיטלטלין, לאורך דרך תלולה ומושלגת לעבר אורותיו של בית מלון, הנמצא כמאה מטרים למטה משם.

נמלטים לסלולרי. פליטים במלון השבדי(צילום: רויטרס)

זו דוגמה למאמצים הכבירים ששבדיה עושה כדי לשכן כ-160 אלף פליטים השנה, במדינה שבה יש כ-10 מיליון תושבים. סוגי המקלטים מגוונים: מאוהלים מחוממים ועד לפארקי שעשועים. השמש כלל אינה זורחת בריקסגרנסן בתקופה הזו של השנה והטמפרטורות יכולות לצנוח עד למינוס 30. עם זאת, המלון מציע אוכל, מחסה וביטחון אחרי מסע שנמשך חודש באמצעות סירה מהמזרח התיכון ואחר כך רכבות ואוטובוסים.

מנהל המלון, סוון קולדקפ, סייע לארגן כיתות זמניות ומזחלות בחינם לילדים. יש חדר כושר ושיעורי אגרוף למבוגרים. חדר שבעבר שימש למדיטציה הוסב למסגד. מזרני היוגה פונים כעת לכיוון מכה.

אבל המלון נותן בעיקר תחושה של חדר מנוחה בשדה תעופה שבו באים לשהות בגלל טיסה דחויה – אבל כזו שצריך להמתין לה חודשיים. ריקסגרנסן יהיה ביתם של הפליטים האלה עד שעונת הסקי תתחיל בפברואר, אבל רבים מהפליטים יצטרכו לחכות יותר משנה עד שיקבלו תשובות לגבי הבקשה שלהם למקלט.

חלק מהפליטים, רק כמה מאות מטרים ממדרונות הסקי, עדיין חולמים על חופי סוריה. וואיל א-שאטר היה שף במסעדה בת 60 שולחנות בחומס שנקראה Sky View והתמחתה בהכנת מנות עוף. היו לו שאיפות והוא הגיש בקשה להתקבל ללימודי שף בקפריסין אבל מעולם לא זכה לוויזה. היו לו חברים בדובאי, אבל הוא לא רצה לחיות מחוץ לסוריה. "החיים היו קלים כל כך. הרווחתי 1,200 דולר בחודש", הוא מספר. "היה בטוח כל כך עד שהחברים שלי ואני נהגנו לנסוע 60 קילומטר לחוף רק כדי לשתות קפה מאוחר בלילה, בשתיים לפנות בוקר, ואז לחזור הביתה".

שיעורים לילדי המהגרים. בכיתות היוגה, המזרנים פונים עכשיו למכה(צילום: רויטרס)

מגיעים לריקסגרנסן בחשכה. רבים דורשים להסתבב ולחזור(צילום: רויטרס)

בבקשה תדליקו את השמש

אבל אז באה המלחמה. יום העבודה שלו קוצץ בחצי בגלל הקרבות ברחובות ואחיו מת, כנראה מהתקף לב, במהלך הלחימה בחומס. "לא יכולתי לקחת אותו לבית החולים. הוא מת ברחוב", מספר א-שאטר. הוא שילם 1,200 דולר כדי שיבריחו אותו בסירה ליוון לפני כ-25 ימים, והגיע לריקסגרנסן עם אשתו, מורה לאנגלית. "בסוף לא הייתה לי שום אפשרות חוץ מלעזוב או להצטרף להרג. או להפוך למפגין ולהיהרג. הייתי חייב לעזוב".

כשהם יושבים במסדרונות חשוכים, פניהם של פליטים מוארות על-ידי מסכי הסמרטפונים. חלקם משחקים, אחרים מדברים בסקייפ עם חברים. הרוב, כמו א-שאטר, משתוקקים לחלוק זכרונות בעזרת שימוש בטלפונים שלהם כדי לדפדף בתמונות. איש זקן אחד מראה תמונות של אשתו ובתו בחוף בעיר הסורית לטקייה. הוא מעשן בחוץ, בחושך ובכפור, ומרים את פניו לשמיים כאילו הוא נותן לשמש הדמיונית של לטקייה ללטף את פניו. "בבקשה תדליקו שוב את השמש", הוא צוחק. עוד איש זקן וחיוור מקסים את אחד מעובדי המלון בסיפורים על חנות הבשמים שלו בסוריה לפני שהוא מועבר לבית חולים שבדי בגלל מחלת לב.

(צילום: רויטרס)

(צילום: רויטרס)

הטראומה והחולי נוכחים מאוד. שפעת ואבעבועות רוח כבר נפוצו במלון, אבל המחלה הכי שכיחה היא נדודי שינה – סימן ודאי לטראומת מלחמה, לדברי האחיות. מה שמחמיר את העניין הוא העובדה שרק פליטים מעטים יוצאים החוצה. במקום זה הפליטים נוהגים להעביר את ימיהם בעיקר בחדרים. רבים פוחדים לקחת את הילדים החוצה אל הקור המקפיא של המקום שתיירים משלמים אלפי דולרים כדי לבקר בו ולחזות באורות הזוהר הצפוני הנראים בו.

"המקום הזה הוא כמו אי מבודד", אומרת האחות אסה הנריקסון במרפאה המאולתרת ליד בריכת השחייה בספא של המלון. "הוא מוקף בחומה של הרים. כשהזוהר הצפוני עולה אנחנו אומרים לאנשים לצאת החוצה, לשכב בשלג ולהביט למעלה. הפליטים לא רוצים לעשות את זה. הרבה אנשים כאן חושבים שהילדים שלהם עלולים למות בקור הזה".

(צילום: רויטרס)

(צילום: רויטרס)

היו גם מקרים שבהם אוטובוסים עמוסי פליטים הגיעו לצפון בשעת לילה, הביטו במתרחש סביב – וסירבו לרדת. הם התעקשו לחזור

לאזורים חמים יותר. חלקם חזרו לדרום שבדיה ואחרים קיבלו את הגזרה. בריקסגרנסן רבים רוצים עדיין לבקר בעיר הקרובה ביותר, קירונה. הם מקבלים כשני אירו ליום, וחלקם חוסכים את הכסף במשך ימים כדי לקנות צעצועים קטנים לילדים.

א-שאטר עדיין עורג למולדתו. "אין אדם שלא חולם על חזרה לארצו", הוא אומר, "אבל כשזה נוגע לסוריה, זה פשוט בלתי אפשרי. אנחנו מתכננים את העתיד שלנו בשבדיה".