תחרות העסקים הקטנים: הכירו את המשתתפים

בשיתוף בנק הפועלים

רובר זה עורגינל - כריכות ספרים ומוצרי יודאיקה מעור

בעלים: דניאל רובר (61) ובניו, בנצי רובר (35) ונפתלי רובר (34).

איפה: המפעל נמצא במתחם בית הספר למלאכה בכפר חב"ד, ויש שלוש חנויות - בירושלים, בני־ברק וכפר חב"ד. יש גם חנות אינטרנטית.

ההתחלה: דניאל רובר עלה לארץ מארצות־הברית ב־1987, לאחר שהתגייר. בארה"ב הוא למד כריכה ושיקום של ספרים, וכאן החליט להקים עסק שזה ייעודו. כריכיית דניאל רובר נוסדה ב־1987 בחדרון צר בירושלים. הבנים בנצי ונפתלי למדו את המלאכה מגיל אפס. "בחופשים היינו באים למפעל, וגם אחרי הלימודים היינו עם אבא בעסק", מספר בנצי. "כשהשתחררנו מהצבא היה ברור מה התוכניות שלנו: לקחת את העסק ולהרים אותו למעלה". במשך השנים הגדילה המשפחה, כולם חסידי חב"ד, את המפעל וביססה אותו. בנוסף הוקמו שלוש חנויות.

(צילום: דנה קופל)

הרעיון: המפעל בכפר חב"ד משתרע על 400 מטר ומתמחה בייצור כריכות עור בסגנון עתיק קלאסי. "הרעיון היה לקחת את כל הנושא של יודאיקה וספרים לרמה אחרת לגמרי", מספר בנצי. "היום אני גאה לומר שיש לנו את מגוון הדגמים והצבעים הכי גדול בענף, אלפי סוגי מוצרים". זה כולל מוצרי יודאיקה, בהם קופסה לאתרוג, שלט לדלת, קופות צדקה, מחזורים ועוד, הכל מעור. המוצרים נמכרים בשלוש החנויות ובחנות האינטרנטית. בנצי: "אפשר להזמין באתר מוצרים עם הקדשה אישית. אפילו ספר שמביאים מהבית, בוחרים דוגמה וצבע- ואנחנו כורכים מחדש באופן מהודר".

רגע של נחת: מאחורי רשימת הלקוחות המכובדת של "רובר זה עורגינל" יש רגעים רבים של נחת: בית הנשיא הוא לקוח של העסק. הנשיא לשעבר שמעון פרס העניק למלך ספרד תנ"ך שייצרו בעסק. כשנשיא ארה"ב אובמה ביקר בארץ, הוא קיבל במתנה את הביוגרפיה שכתב על אבא שלו בכריכת עור מהודרת עם דוגמה של הכותל שייצרו במפעל. "אין לזה סוף, אנחנו כבר לא זוכרים כמה מנהיגים קיבלו דברים שלנו", מתגאה בנצי. "כל הקצינים בצבא מחזיקים תנ"ך שלנו".

הקהל: כל אדם שרוצה לתת מתנה שקשורה ביהדות. קהל הלקוחות לא מורכב מדתיים בלבד, אלא גם מחילונים רבים בעלי נגיעה למסורת. "יש לנו מתנה לכל אחד", אומר בנצי. "אנחנו עובדים עם אנשים פרטיים וגם עם לקוחות גדולים מאוד כמו משרד ראש הממשלה, בית הנשיא, האגודה למען החייל, לב"י, אל על".

מי בעסק: בעסק עובדים כ־15 איש, כולל עובדי ייצור ועובדים בחנויות. בראש הפירמידה נמצאים בני המשפחה, שמנהלים את העסק מבלי להעניק לעצמם תארים מפוצצים כמו מנכ"ל או סמנכ"ל. "אבא שלי הוא המייסד והאחראי, אבל הוא לא קורא לעצמו מנכ"ל", מסביר בנצי. "הוא איש עבודה. בא כל יום למפעל, מדביק דבק וכורך ספרים. ההגדרות פחות חשובות אצלנו, כולם עושים הכל. אחי עוסק יותר בניירת, הנהלת חשבונות, בנקים, משכורות. אני עוסק בעיקר בשימור לקוחות, פיתוח מוצרים".

האתגר: "להתפרש לעוד יעדים וארגונים גדולים".

מה הסוד: "התמדה ואיכות. על זה אנחנו לא מתפשרים. הכל תוצרת ישראל, כחול־לבן, והכל עבודת יד. איך אבא אומר? זה שמונה שעות עבודה כל יום, חופשים רק בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות".

מה באופק: "חוץ משלוש החנויות, לפתוח רשת חנויות ייחודית שמתמחה במתנות ומוצרי יודאיקה מעור".

סוכה במדבר - לינה מדברית אקולוגית

בעלים: אבי דרור (64)

איפה: מערבית למצפה רמון

ההתחלה: סוכה במדבר, 7 ק"מ מערבה ממצפה רמון, התחילה מחלום, מספר אבי: "לפני 20 שנה עזבתי את רעננה ורציתי להקים חוות בודדים, אבל זה נתקע ולא הצלחתי. ב־1996 לקחתי את המקום הזה, שפעם היה בו עסק דומה שניסה יזם אחר והתייאש, וחידשתי אותו. הרעיון היה להקים מקום פשוט למטיילים, שיעניק חוויה מדברית ושקט. לא הייתה לי עזרה מאף גורם ממשלתי".

(צילום: ישראל יוסף)

הרעיון: סוכה במדבר נמצאת על גבול שמורת הטבע רמון, ומשמשת כשמורה בפני עצמה. החשמל בה הוא סולרי, ומערכת הביוב והשירותים עוברים תהליך של מיחזור. היא מציעה אירוח בבקתות בעיצוב מדברי, עם ארוחות בוקר וערב צמחוניות. יש במקום שמונה סוכות בגדלים שונים המרוחקות כ־150 מטר זו מזו, וסוכה מרכזית לארוחות ולסדנאות. החשמל בסוכות הוא סולרי, וכל הפריטים הם מעשה ידיהם של המארחים ועשויים ברובם מחומרים ממוחזרים.

אבי: "אנחנו מציעים גם סדנאות שונות במסגרת גיבושים למנהלים ובמסגרת קבוצות שבאות לפעילות רוחנית, ואנחנו נמצאים במקום שמבטיח שקט ובידוד אידיאליים לפעילויות כאלה – על הר הנגב בגובה של 900 מטר. גם אלה שבאים כדי להסתובב באזור, בסוף לא רוצים לזוז מכאן. אנחנו מגישים ארוחות בוקר וערב צמחוניות שאני מבשל, ועם השנים התמקצענו".

רגע של נחת: "יש לי כל הזמן רגעי נחת. יש כאן כל מה שאני אוהב – המדבר, השקט והטבע, שקיעות נהדרות, ועם זאת יש גם חברים, והילדים שלי, שהם כבר גדולים, באים לבקר".

הקהל: "באים לכאן אנשים טובים שרוצים אתנחתה, בדרך כלל אנשים מהמעמד הבינוני שרוצים הפסקה בלי הפרעות סלולריות ואלקטרוניות, שרוצים את האמיתי ולא עוד צימר. יש לנו הרבה משפחות, והיה לנו אפילו אורח בן 90. עיקר התנועה היא בסופי שבוע ובחגים. יש עלינו הרבה כתבות בעיתוני תיירות בחו"ל ובספרי טיולים שכותבים על ישראל, וזה מביא גם תיירים".

מי בעסק: אבי הוא הבעלים והמנהל של העסק, ולצידו עוד ארבעה עובדים.

האתגר: "הכל כאן שונה. האג'נדה שלי היא לנסות לא לקלקל את המדבר ולחיות כמו פעם, תוך שימוש בטכנולוגיות חדשניות, אקולוגיות. היינו בין הראשונים שהשתמשו באנרגיה סולרית, והסוכות הן בקתות מחומרים ממוחזרים, אבל הן גם מפנקות, למשפחות וגם לבודדים".

מה הסוד: "לא הייתי נשאר כאן דקה אם זה לא היה מצליח. אני מסתכל אחורנית ונהנה ממה שיש. הסוד הוא השקט הנפשי שאתה מקבל כאן. אני תמיד אומר לאנשים, למרות שזה נשמע שמאלצי: כשאתה שלם עם עצמך, הכל מסביבך שלֵו".

מה באופק: "אני מקווה לשמור על הקיים וגם להוסיף ולהתפתח. שעוד ועוד אנשים ייהנו מהמקום היפה הזה".

נתיבי רוח לישראל - טורבינות רוח ומערכות סולריות

בעלים: דן ריטוב (32) וארז הסיון (32)

איפה: מושב אלמגור

ההתחלה: דן ריטוב הוא סוג של דון קישוט ישראלי, כזה שנלחם בטחנות רוח, או אם להיות יותר מדויק – למען תחנות רוח. ב־2009 הוא שמע שרשות החשמל מעוניינת להסדיר את נושא הפקת האנרגיה מטורבינות רוח ותאים וולטאיים (לוחות סולריים). הוא החליט ללכת על הטורבינות, "דווקא משום שכל השוק הלך על התאים".

(צילום: גיל נחושתן)

מהר מאוד הוא גילה שהבירוקרטיה תוקעת את הכל: "גילינו שכמות משרדי הממשלה שאנחנו צפויים לעבור דרכם, ולו בשביל לשים עמוד אחד שיפיק את הרוח, היא כמעט בלתי נגמרת". ב־2012 הוא ושותפו הקימו סוף־סוף את הטורבינה הראשונה בצפון רמת הגולן.

הרעיון: הטורבינות מיועדות לבתים צמודי קרקע עם כ־2 דונם לידם, באזורים עם רוח כמו רמת הגולן והגליל, הכרמל, יו"ש וצפון הנגב".

רגע של נחת: "הטורבינה הראשונה שהצלחנו להקים. לקח לנו שנתיים עד שהשגנו את כל האישורים הרגולטוריים".

הקהל: "כרגע החברה היא בשלב הבנייה והחזון לפני הפריצה הגדולה. עד היום הוקמו מעט טורבינות לאנשים פרטיים, אבל יש תזוזה בתחום של היתרי בנייה, ואנחנו מקווים ש־2016 תהיה שנת מפנה ונתחיל לראות יותר ויותר אנשים פרטיים שיש להם בחצר טורבינת רוח".

מי בעסק: כרגע רק ריטוב ושותפו הסיון, שהצטרף ב־2013. ריטוב: "ארז ואני הכרנו בתיכון. הוא עבד בעבר בחברה שהתקינה לוחות סולריים, וכשהיא נסגרה הוא החליט לחבור אליי. כרגע כשיש הזמנות אנחנו מתקינים את הטורבינות לבד. עברנו לשם זה הדרכה מסודרת בסקוטלנד, ואפשר להגיד שאנחנו ממש מומחים בזה".

האתגר: ב־2014 הנושא הוסדר בחקיקה, אולם החקיקה לא פתרה את שלל הבעיות הבירוקרטיות. ריטוב ממשיך לנסות לשנות את החקיקה, ובעוד שבועיים תיערך ישיבה של ועדת הכלכלה שתדון בנושא.

מה הסוד: "הייתי רוצה להגיד שטוב שאנחנו העסק היחיד בתחום, אבל דווקא הייתי רוצה שתהיה תחרות ושהעסק יתעורר".

מה באופק: "אנחנו מריצים היתרי בנייה לכמה פרויקטים בבעלותנו שייצרו חשמל, בשאיפה למכור אותו לחברת החשמל".

מנדי טבעונות עד הבית - מזון טבעוני מוכן לבית הלקוח

בעלים: דניאל מנדלמן (20)

איפה: קיסריה

ההתחלה: איך הופכת אישה צעירה כל כך לבעלת עסק משלה? מנדלמן: "בגיל 15, כתלמידה, התחלתי לעבוד. עבדתי שתי משמרות והחלטתי שזה לא בשבילי, ועברתי לנהל עסק לאספקת עובדים לאירועים. כבר אז הבנתי שהבוס הכי טוב בשבילי תהיה אני, ובגיל 18 וחצי הקמתי את מנדי. אני צמחונית מגיל שלוש וחצי וטבעונית מגיל 15 מטעמי אידיאולוגיה. ברגע שהפכתי לטבעונית לא יכולתי יותר לאכול ביצים ותחליפי בשר. זה מה שהוביל להקמת העסק".

(צילום: אלעד גרשגורן)

הרעיון: מנדי מספק מזון טבעוני קפוא עד לבית הלקוח. צריך רק לחמם ולהגיש. מחסן העסק ממוקם בקיסריה והמוצרים מחולקים ללקוחות באזורים שבין חיפה לרחובות. "המוצרים שלנו הם בלעדיים לנו, או שניתן למצוא אותם במעט מאוד מקומות נוספים. אני לא היצרנית אלא המפיצה, אבל אני עובדת עם יצרנים לא מוכרים".

רגע של נחת: "מאחוריי יש קהילה מאוד תומכת של הטבעונים בארץ, שעוזרים לי בכל יום לקדם את החזון שלי".

הקהל: "טבעונים, אבל גם אמהות שרוצות לתת לילדים אוכל בריא".

מי בעסק: דניאל מנהלת את העסק ועושה את המשלוחים והפרסום בעצמה, ו"אבא עוזר לי". היא מגיעה אל הספקים, מעמיסה את המוצרים ומביאה למחסן, ומשם ללקוחות. אני מקווה שבהמשך העסק יצמח ויקלוט עובדים נוספים. אני מחפשת עכשיו משקיע או שותף עסקי".

האתגר: "מאחר שאני עסק קטן ומתחיל וקהל היעד מאוד ספיציפי בשלב זה, זה לא פשוט. אבל אני מאמינה שאלה קשיי ההתחלה, והמהפכה של המזון הטבעוני בארץ ובעולם תסייע לי בקידום החזון והעסק".

מה הסוד: "העסק נולד בזמן הנכון, כשהמודעות לטבעונות הייתה בפריצה, בתקופה שבה טל גלבוע, שהשתתפה ב'אח הגדול', הביאה את הנושא לפריים טיים. קהל הלקוחות מפרגן, ואנחנו נותנים מענה לטבעונים מהפריפריה שאין להם נגישות למוצרים שאני מפיצה".

מה באופק: "כטבעונית אקטיביסטית אני מקווה להנגיש את האוכל הטבעוני לכמה שיותר צרכנים. העסק קם באפריל 2014, וכבר הכפלנו את המחזור שלנו. והיד עוד נטויה".

כרמל יבולים - גידולים חקלאיים

בעלים: כרמי וענת כרמל וילדיהם: יובל (40), אמיר (38), דן (32), אורי (24) וענת (22)

איפה: מושב היוגב

ההתחלה: ההורים של ענת הם ממייסדי מושב היוגב. בשנת 75' התחתנה ענת עם כרמי, בן קיבוץ שער העמקים, והוא הצטרף למשק של הוריה, שכמעט לא היה פעיל כי אביה עבד מחוץ למשק. כרמי למד הנדסת בניין והחליט בינתיים להתפרנס מחקלאות, והזוג התחיל לגדל עגבניות ושתילים.

(צילום: גיל נחושתן)

אחיו, שניהל חווה לוורדים באקוודור, נכנס לשותפות איתם בגידול שתלי ורדים. ב־2005 האח עבר לאתיופיה, ה"בום" בוורדים הסתיים, וענת וכרמי עברו לגידולים מיוחדים כמו אספרגוס, אפונת שלג, תבלינים ועוד. בהמשך הצטרף אליהם יובל, הבן הבכור, והם החליטו לעבור לגידולי עלים - תרד, קייל, נבטים - בשיטה הידרופונית שמבטיחה ירק "נקי" יותר מחומרי הדברה ומזיקים. אחר־כך הצטרפו שאר הילדים.

ב־2011 הם קיבלו הצעה מחברת זרעים הולנדית לנסות לאזרח כאן זן של חסה בשם "סלנובה", הצליחו, והחלו לגדל אותה. הגידולים נעשים בשיטות המאפשרות הימנעות משימוש בחומרי הדברה. לצד חממות גידול הידרופוניות ושטחי גידול פתוחים, יש להם גם לול לביצי מאכל, שאותן הם מוכרים ישירות לצרכן, וחנות למכירת תוצרת המשק ומעדנים נוספים ממשקי עמק יזרעאל.

הרעיון: "אנחנו עסק משפחתי שמגדל תוצרת חקלאית. כל יום אנחנו מתכנסים לישיבה משפחתית, שמתחילה בכך שכל אחד נותן מחמאה לאחרים ולעצמו על משהו חיובי שקרה במהלך השבוע, ואחר־כך כל אחד אומר גם מה מציק לו. סוג של תרפיה.

ביום רביעי אנחנו נפגשים ודנים בעניינים אסטרטגיים של העסק. העיקרון שלנו הוא שאנחנו אחראים על התוצרת שלנו מהזרע ועד ההספקה ללקוח. אנחנו מנביטים את השתילים, מגדלים אותם, משווקים ומפיצים במשאיות קירור כדי להבטיח את האיכות. גם בנושא מחיר יש לנו מדיניות: כשהיה משבר בעגבניות ומחירן עלה בגלל מחסור, אמרתי לילדים, 'למה שלא נעלה גם אנחנו את המחיר כשחסרה חסה בשוק?' הם אמרו לי, 'אבא, אנחנו בגישה לטווח ארוך, ולכן נשמור על מחירים קבועים גם בזמנים קשים.' לשמחתי, המדיניות הזאת מוכיחה עצמה. אנחנו אמינים, מספקים רציף כל השנה, והמחיר קבוע".

רגע של נחת: "בהתחלה פחדנו מזה שהילדים ייכנסו לעסק - בגלל הסיכון וכל המשברים שיש בענף החקלאות, אבל כולם חזרו, והם מלאים בחדוות יצירה, ויש גם ברכה במעשים. יותר נחת מזה?"

הקהל: רשתות השיווק וחנויות פרטיות.

מי בעסק: הבן הבכור יובל הוא המנכ"ל, אמיר הוא האחראי על פיתוח והקמת מבנים, דן הוא אחראי ייצור, אורי הוא אחראי תחזוקה (עכשיו בטיול בחו"ל), וענת אחראית על תפעול ופיתוח של חנות המפעל. מלבד זה הם מעסיקים 50 עובדים.

האתגר: "אפשר לחיות מחקלאות, אבל קשה להיות מגדל יצרן. זה המון ביורוקרטיה והמדינה לא באה לקראתנו", אומר כרמי.

מה הסוד: "היחס לעובדים, הקפדה על איכות ואמינות. זאת הסיבה שהתגובה שלנו לתלונה שקיבלנו לא מזמן וגם התפרסמה בתקשורת, על הצפרדע שנמצאה באריזה של החסה שלנו, הייתה לפרסם את התלונה בפייסבוק עם תגובה שלנו. יובל ואשתו, שהחליטו על תוכן התגובה, אמרו אמת: אנחנו משתדלים לא להשתמש בחומרי הדברה, וההימצאות של הצפרדע מעידה על איכות ונקיון הגידולים שלנו. היו לנו מגעים עם הרבנות כדי לקבל חותמת גלאט כושר. השקענו במהלך 40 אלף שקל, באריזות חדשות וכו'. אבל ברגע שהרבנות דרשה מאיתנו לרסס בחומר מסוים כדי למנוע הימצאות זחלים, חומר חריף שהכרתי, החלטתי שאני לא מוכן, לטובת הצרכן. בכך נגמר הרומן עם הרבנות".

מה באופק: "להמשיך להתפתח ולגדול".

יוניקו פוד - מזון מוכן לברים ולמסעדות

בעלים: נתי וינר (32) ועידן צ'יקו (24)

איפה: אזור התעשייה חולון

ההתחלה: וינר וצ'יקו הכירו זה את זה כשעבדו יחד כסוכני נדל"ן. ההיכרות החברית הובילה גם לשותפות עסקית, שנולדה בתחילת 2013. "היה לנו רעיון", נזכר וינר. "חשבנו על זה שלהרבה ברים יש בעיה להגיש אוכל לבליינים, כי אין להם מטבחים בעסק. אז התחלנו להכין פיצה קפואה - ככה, אנחנו לבד, בלי שום ניסיון - ולתת לבתי העסק האלה תנור קטן, טוסטר אובן או סלמנדרה, שבהם יחממו את הפיצות.

התחלנו ללכת עם הרעיון לכל מיני מקומות וזה נתפס יופי. לאט־לאט ירדנו מעסקי הנדל"ן כי ככל שעבר הזמן, ההצלחה של העסק השאירה פחות זמן לדברים אחרים. מההתחלה עשינו מיתוג מושקע מאוד ובנינו את זה כעסק שרוצה להיות גדול יום אחד".

(צילום: טל שחר)

עם הזמן גם המזון שלהם התרחב. "באיזשהו שלב אמרנו: אנחנו מביאים פיצה, אז בוא נביא גם לחם וקפואים, ובנינו סל מוצרים שאותו אנחנו נותנים להרבה מקומות". לפני שנה הם פתחו מאפייה שמתמחה באפיית לחם פרנה (לחם מרוקאי), שאותו הם משווקים לסופרמרקטים. היום יש להם בחולון 150 מ"ר של מחסנים, חדרי הקפאה וייצור.

הרעיון: "בהרבה ברים יש אוכל בסיסי מאוד", ממשיך וינר, "אז אנחנו נותנים להם אפשרות להציע פיצה, אמפנדס, טורטיות עם מילויים. הכל פיתחנו בעצמנו. היום אנחנו מאפשרים לבר להציע תפריט יפה בלי מטבח ובלי טבח. הכל רק חימום והגשה. ומשם התפתחנו ללחם".

רגע של נחת: וינר: "כל פעם שאני מתחיל לעבוד עם לקוח גדול, זה רגע של ניצחון קטן. כל רישיון חדש שמשיגים — רישיון משרד הבריאות, שזה דבר שעבדנו עליו המון זמן, מכבי אש. לא קל לעבוד מול רשויות. כל פעם שמשיגים רישיון מחייכים שתי דקות, וחוזרים לעבוד".

הקהל: קהל היעד בראשית ימיו של העסק היו ברים. היום הם עובדים גם מול סופרמרקטים ומסעדות, אבל בסיס הלקוחות נשאר הברים. בין לקוחותיהם — סופרים של חצי חינם ובית הקפה ג'רמיה בתל־אביב, רשת הברים האוטו ורשת לינקולן ביליארד. לא מוכרים ללקוחות פרטיים.

מי בעסק: היום יש לעסק ארבעה עובדי ייצור, שני נהגים שמחלקים את הסחורה, הנהלת חשבונות, סוכן, "ואני ועידן עובדים מאוד קשה", מעיד וינר. "אני מתעסק יותר עם בנקים ורשויות ועידן יותר בתחום הייצור. אבל אין בינינו חלוקה מוגדרת".

האתגר: "אין משהו מהותי. יש אתגרים קטנים שנפתרים. יש 250 לקוחות שצריך לקבל מהם הזמנות כל היום, לפתח את העסק מבחינה לוגיסטית, לעסוק בניהול מלאי, בכספים. זו העבודה. זה משהו שלמדנו בעצמנו ואנחנו משתפרים כל הזמן. הרבה זמן לא יצאנו לחופש. זו עבודה אינטנסיבית, 16 שעות ביום. חוץ מביום שבת, שבו אנחנו סגורים, זו עבודה מסביב לשעון".

מה הסוד: וינר: "שירות שהוא ללא פשרות. אני זוכר את עצמי מגיע הביתה אחרי יום של 15 שעות, ואז צריך לעזור ללקוח שנתקע. ככה זה. אנחנו זמינים עבורם. זה הרבה מאוד השקעה ורצון לגרום לזה שבסוף היום כולם יהיו לא סתם מרוצים, אלא מאוד מרוצים. יש לנו מתחרים בשוק, אבל אין מישהו שנותן שירות כמונו ושיש לו זמינות בהתראה כזו קצרה כמונו".

מה באופק: "שואפים להגביר את העבודה מול סופרים ורשתות מזון גדולות, למצוא מפיצים חדשים ולאסוף לקוחות נוספים".

יאללה באסטה - כרטיסי טעימות וסיורים בשווקים

בעלים: מיכאל וייס (41) ושותפיו ראובן (42) ומור (34) פילו

איפה: באינטרנט

ההתחלה: אתר יאללה באסטה עלה לאוויר ב־2011 והציע סיורים קולינריים בשוק מחנה יהודה בירושלים. "זיהינו את הפוטנציאל בעקבות פניות של מטיילים שרצו לעשות סיור קולינרי בשוק אבל לא היה מענה כזה בארץ. לא היו סיורי שווקים, כמו הסיורים שיש בשוק בוקרייה בברצלונה, ששם עושים לפחות פעם בשבוע בעלות של 2 יורו סיור קליל של רבע שעה", מספר מיכאל וייס. "אבל גם שם לא מדובר בסיור שכולל טעימות.

(צילום: אלכס קולומויסקי)

יום אחד החלטנו להרים את הכפפה. העלינו אתר לאוויר, כשעדיין לא היה ברור לנו מה יהיה המודל העסקי, אבל הייתה לנו תחושת בטן טובה. האתר זכה לביקוש, ולאור הביקוש לפרסום וקידום. כך למעשה נולד כרטיס הטעימות הראשון, שהוא גם הראשון בעולם, על פי מה שידוע לנו. איתגרנו את הבסטיונרים בשוק, וזה עבד".

הרעיון: המיזם החדשני מציע כרטיס טעימות לשווקים שונים, שמאפשר להסתובב בשוק ולטעום ממבחר דוכנים, וגם ללמוד על ההיסטוריה של המקום בעזרת "מדריך למטייל העצמאי בשוק" המצורף לכרטיס.

בנוסף מקיימת החברה סיורים מודרכים בשווקים. יש לה כרטיסי טעימות לשמונה שווקים בארץ - מחנה יהודה, הכרמל, לוינסקי, הפשפשים ביפו, עכו העתיקה, נצרת, העיר העתיקה בירושלים ושוק רמלה. לכל שוק אתר תוכן מפורט. כרטיס עולה 79־99 שקל, תלוי בסוג הסיור. וייס: "בנוסף אנחנו מפעילים כרטיס קולינרי בשוק הבוקרייה בברצלונה, למרות שבאחרונה נתקלנו בקשיים מצד העירייה שמגבילה את מספר התיירים בכל יום, בלחץ הסוחרים. זה מקשה, אבל בינתיים אנחנו ממשיכים".

רגע של נחת: "לפני שבועיים התבקשנו לעשות סיור לאחת מפלוגות הלוחמים שתיגברה בירושלים. זה לא היה רגע נחת רק לי, אלא לכל הבסטיונרים בשוק, שרצו לפנק את החיילים ולעשות להם פאן".

הקהל: "קהל היעד זה כל אדם שמבקש להכיר יעד תיירותי דרך האוכל, החל מחייל שלוקח את החברה שלו לסיור קולינרי, ועד משפחות שחוגגות אירוע חשוב ורוצות לעשות משהו מקורי ביחד, וימי כיף לעובדים".

מי בעסק: וייס הוא גם הבעלים של אתרי תיירות גדולים כמו גו ג'רוזלם, וגם יו"ר פורום התיירות בירושלים. ראובן ומור פילו הם בעלי חברת "מור תיירות". האתר המשותף שלהם יאללה באסטה מעסיק שלוש עובדות קבועות - מנהלת, מנהלת אופרציה ומנהלת חשבונות - ויותר מ־60 פרילנסרים העובדים כמדריכים בשווקים, לאחר שעברו הכשרה והתאמה למודל של החברה.

האתגר: "מבצע צוק איתן היה אחת התקופות הקשות שפגעה מאוד בעסק. גם ההסלמה של התקופה האחרונה משפיעה על כל העסקים בארץ ובוודאי על עסק כמו שלנו, שפועל גם באזור ירושלים. מזל שאנחנו מפוזרים בכל הארץ ויודעים לתת מענה במקומות נוספים, שנתפסים כרגע כיותר רגועים".

מה הסוד: "אני חושב שזיהינו בזמן הנכון את הצורך במיזם כזה, ובמקביל ידענו לתת את המענה הכי טוב. בשורה התחתונה, השילוב של כסף, המוצר עצמו והשירות קובע את הצלחת העסק, שלא קיים מסוגו ובעולם".

מה באופק: "אנחנו עובדים על פיתוח כרטיס טעימות גם לשוק החדש בשרונה בתל־אביב".

אסופה - חנות עיצוב ישראלי

בית למעצבים צעירים

בעלים: ליאור ימין (32)

איפה: מתחם שוק הפשפשים ביפו

ההתחלה: ב־2012 פתח ליאור ימין, בוגר לימודי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, עם חבר שלו תומר רוט, בוגר המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, את חנות אסופה. הוא מספר: "לקראת סוף הלימודים הבנו שלרבים מבוגרי המחלקות לעיצוב תעשייתי יש מוצרים מקוריים המעשירים את העולם הרוחני והדמיון, אבל מעטים המקומות שבהם הם יכולים להציג ולמכור אותם.

מעבר למכירת המוצרים המדליקים, חשוב היה לנו שהלקוחות יבינו את תהליכי העיצוב ואת מקורות ההשראה. כך יעריכו יותר את המוצרים". הם שכרו חלל מסחרי ברחוב יהודה מרגוזה 8, ובמשך שלושה חודשים תיכננו, שיפצו, עיצבו, צבעו וריהטו את החנות בעצמם. במקביל יצרו קשר עם מעצבים צעירים בארץ ובחו"ל, ואספו מוצרים שלהם להצגה ולמכירה. התוצאה – חנות עיצוב עם מנעד רחב של מוצרים מיוחדים, בהם מנורות, אגרטלים, שעונים, בובות, תכשיטים, שלטים ועוד, רובם מיוצרים במו ידיהם של המעצבים – בוגרים צעירים של המחלקות לעיצוב תעשייתי. לפני שנתיים נפרד ליאור מהשותף ומאז הוא מנהל את העסק לבד.

(צילום: אביגיל עוזי)

הרעיון: ליאור: "המוצרים מיוצרים בסדרות קטנות, וכל מוצר נושא איתו ערך מוסף – מקור השראה מעניין, מחקר חומרי חדשני, שימוש ב'רדימייד' כחומר גלם, קריצה הומוריסטית או אמירה על אורח חיינו. החנות שונה מהחנויות הקיימות בנוף המקומי. את רוב המוצרים לא ניתן למצוא בשום חנות אחרת. זה מקום לרעיונות חדשים, לחשיבה מחוץ לקופסה". המקום משמש במה למעצבים בתחילת דרכם. טווח המחירים: מ־5 שקלים ועד 2,000 שקל.

רגע של נחת: "בתחילת 2015 התרחבנו ופתחנו גלריה נוספת, 'סאגה' (רבי פנחס 4, יפו), שבאותו קונספט מציגה מוצרי מעצבים, אבל גדולים יותר – גופי תאורה, אקססוריז לבית ומוצרים לאספני עיצוב. בנוסף, המחלקה שעסקה אצלנו באיור פוסטרים ופרינטים של מעצבים ישראלים התרחבה לאתר אינטרנט, שנקרא '50/70', ועל זה אני כמובן מאוד גאה".

הקהל: "כל מי שחפץ במוצר עם ערך מוסף".

מי בעסק: מלבד ליאור עובדים בעסק שמונה אנשים, חלקם מעצבים.

האתגר: "מאחר שמדובר במוצרי מעצבים, העלות שלהם מאוד גבוהה, ומתח הרווחים מאוד נמוך. בנוסף, כל מי שפותח עסק עצמאי צריך להבין שלוקח זמן ללמוד איך מנהלים עסק מסוג כזה, על כל הרזולוציות הנלוות".

מה הסוד: "ראשית, להאמין במה שאתה עושה ולהתמיד. בנוסף, זיהינו צורך שלא היה לו מענה בארץ. חברים שלמדו איתי עשו מוצרים מדהימים במהלך הלימודים, שנמכרו מקסימום במסגרת התערוכה השנתית במכללה. לא היה מקום שמאגד את כל העיצוב הישראלי".

מה באופק: "הייתי שמח להציג באסופה גם את המוצרים שאני מעצב, אבל כרגע אני לא יכול להתפנות לזה, כי הניהול גובה ממני את רוב שעות היממה. אבל מתישהו אגיע לזה. אני שואף גם להיכנס למיזם אחר שקשור בתחום, למשל לפתוח מותג קטן".

סרטי האחים הימן - בימוי והפקה של סרטים דוקומנטריים

בעלים: האחים ברק (39) ותומר (45) הימן, יוצרים דוקומנטריים, בעלים משותפים

איפה: רחוב ברזילי 2, תל־אביב

ההתחלה: תומר הימן, יוצר דוקומנטרי מוערך, ביים בשנת 2001 את סרטו הראשון והמדובר "תומר והשרוטים", שעוסק בקבוצת נערים שאותה הדריך במשך שנה, ואשר במהלכו גם יצא מהארון וסיפר לחבורה שהוא הומו. את הסרט הפיק בשותפות עם הבמאי והיוצר חגי לוי, שנתן לו, לדבריו, "עצת זהב" - להפיק את סרטיו באופן עצמאי. הימן פנה לאחיו ברק, שתחילה סירב, אבל בשנת 2005 הם הקימו יחד חברת הפקה, שמרגע זה ואילך הפיקה את סרטיו של תומר.

הרעיון: השניים החליטו לחלק ביניהם את רווחי החברה שווה בשווה והתחילו בשורת מהלכים לשיתופי פעולה בינלאומיים (קו־פרודוקציות), שהניבו שלל הפקות דוקומנטריות. בין היתר: הסדרה "גשר על הוואדי" על בית־הספר הדו־לאומי בוואדי ערה, הסדרה "בדרך הביתה" על חייו ומשפחתו של הימן ששודרה בערוץ יס דוקו, הסדרה "משפחות" ששודרה בערוץ 8 של הוט, ולאחרונה הסרט המצליח "מיסטר גאגא" על הכוריאוגרף אוהד נהרין.

רגע של נחת: לאחרונה הופיע "מיסטר גאגא" כסרט הפותח של פסטיבל הסרטים בפירנצה. האחים הימן החליטו לקחת את כל צוות החברה לטקס בפירנצה (תומר: "לפתוח פסטיבל זה דבר מאוד נדיר. אנחנו עומדים מול אלף איטלקים בבניין שנבנה בשנת 1462. אם הייתי לבד הייתי בוכה").

הקהל: החברה משתדלת להימנע מדימוי אליטיסטי של מי שמפיקים סרטים עבור קהל תל־אביבי אנין טעם בסינמטקים, ודואגת להפיץ את הסרטים בכל רחבי הארץ. בכל הפקה הם עורכים "מסע בדרכים" כדי להגיע לכל פינה בארץ. בשבועות הקרובים יש הקרנות של "מיסטר גאגא" במצפה־רמון, במעלות־תרשיחא, בראש־פינה, בקיבוץ מזרע ובירושלים.

(צילום: דנה קופל)

מי בעסק: הגרעין של החברה הם האחים הימן, שלדבריהם עובדים בה 24/7 (תומר: "שני פסיכים שעובדים ברמות שקשה להאמין"). מלבדם יש מנהלת משרד, אחראית קשרי חוץ ועוד 6־8 עובדים מתחום העריכה וההפקה שמוגדרים פרילנסרים אבל עובדים בצורה די קבועה.

האתגר: תומר: "הדי־אן־איי של החברה והשאיפה והיומרה שלנו היא להביא קולנוע לכל האוכלוסייה. אנחנו רוצים שהאמנות שלנו תגיע לכל הארץ ולכל העולם. אנחנו נוסעים לכל מקום ולא משנה כמה קהל בא. עם 'תומר והשרוטים' הופעתי פעם במרתף בדרום מול חמישה חבר'ה שפחדו לצאת מהארון, ולמחרת מול 3,000 איש במרכז הקונגרסים בחיפה".

מה הסוד: תומר: "רעב נורא גדול לעשייה. חוץ מזה - השותפות העסקית־אמנותית־רגשית המסובכת הזאת בין שני אחים עובדת דווקא בגלל שהיא מבוססת על אמון מלא. אני לא צריך לבזבז זמן ואנרגיה על אינטריגות. דבר נוסף זה המחויבות שלנו לעובדים. יש לנו קטע כזה שהוא מאוד לא מקובל בענף - שאנחנו לא בחובות. אין לשלם לאדם שוטף +60 או שוטף +90. אצלנו זה שוטף +0. הבאת חשבונית? אתה מקבל צ'ק. אנחנו לוקחים סיכון כלכלי, אבל זה מצליח. העובדים שלנו לא צריכים לקחת על עצמם את הסיכון".

ברק: "אני חושב שכל נושא שיתופי הפעולה שלנו עם חו"ל זה דבר שהצעיד את העסק מאוד קדימה. השקענו בזה הרבה זמן ומחשבה, והיום זה מתחיל לתת פירות. עשינו סוויץ' ואנחנו לא מתביישים להתייחס ליצירה, ולתוצריה כאל עסק כלכלי, שחייב לגדול ולהשתכלל. אנחנו לא עושים הנחות מבחינה אמנותית. דווקא זה שאנחנו רווחיים מאפשר לנו הרבה חופש אמנותי. דחינו הצעות מפתות מאוד לאיחוד עם בתי הפקה גדולים יותר או להשתתפות בפרויקטים של ריאליטי".

השתתפו בהכנת הכתבה: תהל בלומנפלד, נווית זומר, צח שפיצן ואיריס ליפשיץ־קליגר