קנייזבה-מיננקו: "כבר בילדותי התעניינתי בישראל, הנבואה הגשימה את עצמה"
החיבור המיוחד למדינה, השאיפות בריו, הבילוי בקניון לפני המדליה באליפות העולם והרצון להמשיך להתחרות עד גיל 40. אבינעם פורת שוחח בעברית שוטפת עם קופצת המשולשת שעשתה לנו את 2015
במהלך הראיון שבו דיברה, חנה קנייזבה-מיננקו, תקוות האתלטיקה הישראלית באולימפיאדת ריו, בעברית שוטפת, היא נעצרה לרגע. היא נתקעה במילה אחת, הוציאה את הסלולרי וחיפשה את התרגום המדויק. בעלה, אנטולי (טולי) מיננקו הציע את עזרתו, אבל חנה סברה שתרגומו מוטעה. "טולי, אתה לא יודע עברית!", גערה בו ברוח טובה כמובן. להבהרה, אנטולי יסגור בקרוב שני עשורים בארץ אליה עלה מקזחסטן, חנה רק ארבע שנים.
יותר משלושה חודשים אחרי הרגעים הגדולים שלה בבייג'ינג, התחרות שבה הוכתרה כסגנית אלופת העולם בקפיצה משולשת, העניקה קנייזבה-מיננקו ראיון ראשון לתקשורת. אין לה צורך מיוחד לחפש סיבות להמחיש את התאקלמותה במדינתה החדשה, כי ההתאקלמות פשוט נשפכת ממנה.
כשאני שואל אותה אם חלמה לפני חמש שנים, בהיותה בחורה צעירה באוקראינה על תסריט לפיו תחיה בישראל, תינשא לישראלי ותהווה מושא להערכה, היא מפתיעה: "לא חלמתי על תסריט כזה, אבל תתפלאו לשמוע שעוד בילדותי התעניינתי מאוד בישראל. לא יודעת למה, אבל התעניינתי בתרבות, באנשים ובכל מה שעובר על המדינה הזו. ידעתי מקריאה ומהטלוויזיה. עכשיו אני יכולה לומר שהנבואה הגשימה את עצמה ואני ישראלית. שוב, בלי שחשבתי שכך יקרה". ואם זה לא הספיק, טולי סיפר: "באתלטיקה האוקראינית קראו לה 'היהודייה'. לא ברור למה, אבל כך כינו אותה". חנה מהנהנת לאישור.
לא תשמעו אצלה "אכלו לי, שתו לי", אלא רק דגשים על החיים האופטימיים שלה בישראל. לא קשה להבחין כי היא ובעלה אנטולי עדיין מסתכלים אחד לשני בעיניים, מאוהבים כאילו הם נמצאים רק בפגישתם השנייה יום לאחר קליק מצוין בבליינד-דייט. טולי, לשעבר אלוף ישראל בקרב-10, שהעז להזמין אותה לכוס קפה ולקולנוע רק במחנה האימונים השלישי ביאלטה ("בפעמיים הראשונות התביישתי"), פרש מאתלטיקה, עובד כמאמן-אישי ומחויב לקריירה של רעייתו. כמי שעסק בספורט באינטנסיביות מילדותו, החל בגיל 10, הייתה פרישתו קשה. יו"ר אגוד האתלטיקה , רפי פלד, אמר לא מכבר כי "הלוואי ואפילו חלק מהזוגות יחיו באהבה כמו חנה ואנטולי".
"מה מוצא חן בעיני בישראל?", היא משיבה לעוד שאלה, "הכל. האנשים חמים ופתוחים. גם באוקראינה חלק מהאנשים פתוחים וחמים, אבל מזג האוויר והמצב הכלכלי משפיע אולי על חלק מהם שאינם במצב רוח ממש אופטימי. מדהים לגלות איך מדינה כמו ישראל, בת כמה המדינה, 67? נראית כאילו עם 200 שנה של מסורת ומודרניזציה. התחברתי מאוד להאתלטים הישראלים ולא רק להם".
היא מזכירה את שמותיהם של אריק זאבי, יעל ארד, ירדן ג'רבי ("בחורה חמודה") ואסתר רוט-שחמורוב. כזכור, עם בחירתה של חנה כ"ספורטאית השנה" של "ידיעות אחרונות", הגדירה אותה אסתר כ"אישיות כובשת שהיא ישראלית לכל דבר ועניין". חנה בתגובה מפרגנת, איך לא: "אם אסתר שהיא אגדה בישראל אומרת דברים כאלה, זה מאוד מרגש אותי". יחד איתנו דייויד צ'יזיק, איש העסקים וראש המשפחה שאימצה את הזוג חנה ואנטולי. השניים הכירו האחד את השני באקראי בחדר הכושר, דייויד כמתאמן ואנטולי כמאמן. מהשיחה ביניהם התחיל לחלחל אצל דייוויד רעיון האימוץ. דיוויד מעדיף שלא להיחשף, אבל לא ויתרנו: יש לו מניות בקליטתה בארץ של האתלטית מספר 1.
"בבית, אנחנו משתדלים לדבר עברית",
היא מספרת. ההתקדמות שלה בעברית לא נופלת מההתקדמות במשטח ובור הקפיצה. באחרונה ביקרו בארץ הוריה ולנטינה ואלכסנדר ואהבו את מה שראו. יש לה גם אחות, טטיאנה (34). "מסוכן בארץ? בכל מקום מסוכן, גם באוקראינה. אני תמיד חושבת בצורה אופטימית", אומרת חנה.
עברנו לפרק האתלטיקה. מתברר שישנן שתי חנות: הראשונה הנינוחה והחביבה שמחוץ לאתלטיקה, השנייה חיית-קרב שכל מעייניה לכיוון הניצחון. עד כדי כך שהמלה בסלנג הספורטיבי הישראלי "קריעה", כבר נמצאת בלקסיקון שלה. הלוחמה המנטלית והפיזיולוגיות. ואף על פי כן, היא ספורטאית הגונה שגם נותנת כבוד ליריבותיה (ואחר-כך רוצה "לקרוע" אותן בתחרות...), למאמנה אלכס מרמן ולכל הסובבים אותה.
חנה את מסיימת את 2015, השנה הגדולה ביותר שלך עם זכייה במדלית כסף באליפות העולם, ומדלית הארד באליפות אירופה באולמות. מה המשמעות של שנה כזו לגביך בתוך כל מכלול הקריירה?
"זו השנה הכי טובה בקריירה", היא אומרת מה שכאילו לא ידענו. ואז בא הניתוח המפורט: עד השנה לא השגתי שום מדליה בבוגרות, רק פעם אחת כסף באליפות אירופה לנוער בהולנד. כל הזמן מקום רביעי: באולימפיאדה בלונדון, באליפות אירופה לבוגרות, בעוד אליפות אירופה לנוער, אבל שום מדליה בתחרות רצינית באמת. ידעתי שאני חייבת להשתחרר מהמקום הרביעי למקומות טובים יותר. אליפות אירופה באולמות בפראג הייתה מאוד משמעותית בשבילי, כי סוף-סוף זכיתי במדליית ארד. גם קבעתי שיא אישי באולם, 14.49 מ', ככה שקיבלתי את הביטחון. הייתה לי הרגשה שקיבלתי כרטיס כניסה לאזור של המדליות, ואם אני בדוכן מספר 3 בפודיום, יגיע גם הזמן למספר 2".
ספרי על היום הגדול ביותר שלך, גמר אליפות העולם, כמו שאת רואה ומנתחת אותו היום?
"למעשה, זה התחיל עוד במוקדמות. נכון שהמינימום 14.20 לא צריך להיות בעיה, אל כן היו שתי בעיות: 1. לפני שמשיגים את הדבר הראשון, גמר, יש מתח כי עד שלא עלית לגמר, זה כאילו שעוד לא עלית לטיסה שלך. לא יודעים למה לחכות. 2. חייבים גם לדעת לחלק את הכוחות, כדי שלא כול האנרגיה תתבזבז במוקדמות. למשל, באליפות העולם במוסקבה לפני שנתיים, השגתי 14.46 מ', התוצאה השנייה הכי טובה במוקדמות, אבל בגמר לא עשיתי יותר מ-14.33. שמחתי כשעליתי לגמר כבר בקפיצה הראשונה, הקלה לגמר ונשארתי עם האנרגיות".
מה עושים וחושבים ביום של גמר התחרות? מדברים כל הזמן עם המאמן מה לעשות ומתי?
"בכלל לא. ביום הגמר אני מוכנה לעשות הכל חוץ מלדבר על אתלטיקה. גם בלי זה יש עלי הרבה לחץ. קמתי בבוקר עם המון אדרנלין והחלטתי לא לחשוב יותר על פרטים שקשורים לתחרות. פתאום מצאתי את עצמי הולכת לקניון באזור המלון, נכנסתי לחנויות והתעניינתי מה יש בהן ועוד כמה דברים. לתחרות הגעתי באנרגיה עצומה, אבל עדיין הייתי מתוחה. צריך תמיד לזכור ששום דבר לא מובן מאליו".
בקפיצה הראשונה, פסלת. הייתה לכך השפעה?
"לא, הייתי כבר מרוכזת כולי בקפיצה השנייה. אחרי שקפצתי ולפני שראיתי את התוצאה, אלכס מרמן אמר:'לא טוב'. גם אני לא הרגשתי שקפצתי כל-כך רחוק, ואז הופיעה התוצאה 14.78, כמובן שהייתי מאושרת. במחשבה יותר מאוחרת, הבנתי שאני מסוגלת לעשות דברים שלא עשיתי".
איך עושים אותם?
"אני מנסה לחשוב על הדרך שקפצתי ולקחת את הדברים הטובים גם לתחרויות הבאות. למשל, לא להיות מתוחה מדי, ולקפוץ בצורה הכי קלה שאפשר. יש ספורטאים, אפילו מנוסים, שמגיעים לתחרות ואתה רואה את המתח על הפנים שלהם. קשה להם. אני משתדלת להראות לאחרים ביטחון"
ומה היה היום הכי גרוע בקריירה שלך? בלונדון כשבקפיצה השישית אולגה סאלאדוחה האוקראינית חטפה לך את מדליית הארד?
"ככה הרגשתי. הייתה לי כבר מדליה וחטפו לי אותה, אבל ידעתי שאני עוד צעירה. היום הגרוע שלי באמת היה כשהייתי צריכה לוותר על אליפות אירופה בציריך בגלל הפציעה. בשבילי, הכי קשה זה לראות אחרות מתחרות ואני לא. אפילו בטלוויזיה קשה לי לראות תחרות שאני לא משתתפת בה".
איך היחסים שלך עם סאלאדוחה שבאה מאותה נבחרת אוקראינה?
"לא היו יחסים, כי היא באה מדונייצק ואני מאזור קייב. רק בתחרויות נפגשנו וכל אחת נתנה כבוד לאחרת, אבל ברור שכל אחת רצתה לקרוע את השנייה. בתחרות אין חברות".
האלופה האולימפית אולגה ריפאקובה מקזחסטן חזרה לאחר לידה, וסיימה בסנטימטר אחד אחריך. דאגת ממנה?
"היא חזקה מאוד".
ואלופת העולם קתרין איברגואן מקולומביה?
"איברגואן התחילה לעשות תוצאות טובות רק בגיל 28 והיא בכושר טוב".
את מהצעירות בקופצות הצמרת, 26, חוץ מהבולגרייה גבריאלה פטרובה. זה אומר שאת מכוונת גם לטוקיו?
"אקפוץ עד הגיל הכי מאוחר שאוכל. אם אוכל, אשאר באתלטיקה עד גיל 40".
אנטולי מתערב: "הו, לא."
באולימפיאדת לונדון, היית עוד אחת מהמשלחת האוקראינית החזקה. בישראל רוב התקוות על הכתפיים שלך, איך מתמודדים עם זה?"
"גם בלונדון היה לחץ. אני מבינה שבישראל זה משהו אחר, אבל יש עוד ספורטאים וגם אתלטים שמסוגלים להילחם על הגמרים והפודיומים. כמו שאמרתי, אני לא חושבת על זה בכוונה, וגם לא אחשוב. בינתיים אני עוד לא בריו, אלא רק באימונים הקשים והתחרויות בכול השנה".
מה אפשר לצפות ממך שם?
"ספורטאי אף פעם לא מדבר על מה שיעשה בתחרות כי הוא לא יודע. הדבר היחיד שאפשר להגיד, זה שיש לי את היכולות".
למדליה?
"לא מדברת על מדליות לפני תחרות".
לסיום, איך את מרגישה עם הידיעות הרבות כל-כך על תפיסות ספורטאים על שימוש בסמים, ועל השחיתות בצמרת האתלטיקה והעלמת הבדיקות הפסולות?
"ממש לא טוב. אני מקווה שסבסטיאן קו יפתור את כל הבעיות".
חוששת שתפסידי מדליות בגלל שימוש בסמים של אחרות?
"אני מאוד מקווה שהתחרות שלנו תהיה הוגנת".
שתהיה לך חנה, שנה חדשה טובה לפחות כמו השנה שמסתיימת.
לפנייה לכתב/ת 
