כוח, מיניות וספרות: ספרים על הסכין

השילוב בין מין וכוח עולה בשנים האחרונות בעיקר בעמודי החדשות, לפעמים בהקשרים סנסציוניים, לפעמים בהקשרים פליליים. אבל בספרות, שממילא תמיד מבטאת את המנגנונים המורכבים של הנפש האנושית יותר טוב מכל דיווח עיתונאי, השילוב הזה קיים מקדמת דנא. ולראייה, הסופר המקראי הבין אותו מצויין כשכתב על דויד המלך ששולח לקרב את אוריה החיתי רק כדי שיוכל להתחמק מעונש על תשוקתו האסורה לאשתו של אוריה, בת שבע, שהבינה בעצמה לעומק, ככל הנראה, את משחק הכוח בין המינים.

הנה חמש יצירות, אהובות עליי במיוחד, שעוסקות בזיקה בין מין וכוח. כולן חלק ממחזור הדם הספרותי שלי. חלקן גם מרחפות להן בכל מיני תחפושות ומלבושים מעל "ילדים". אבל את זה אני כבר משאירה לקורא לגלות.

"יחסים מסוכנים", מאת פייר שודרלו דה-לאקלו

קשה בדיעבד להאמין שרומן המכתבים המתוחכם והמבריק הזה היה הספר היחיד שכתב שודרלו דה-לאקלו, בן המאה השמונה עשרה, שהיה בכלל איש צבא, ואולי מכאן המבנה הקפדני והסדור כל כך של הספר ותפישת העולם הנהנתנית אך העקרה רגשית שבה מחזיקים גיבוריו. הכול בעולמו של לאקלו סובב סביב תשוקה וכוח - התשוקה עצמה היא תשוקה לכוח - למשחק כוח, ליתר דיוק - שאותו משחקים בהנאה גדולה שני ידידים, גבר ואישה, שמציבים זה בפני זו אתגרים מיניים ולא מהססים להפיל בדרך כמה נשמות טהורות וחסרות ישע, עד להתפרקות הרגשית הבלתי נמנעת. התמה המרכזית של הספר הפכה זה מכבר לתחבולה תסריטאית שחוזרת על עצמה כמעט בכל טלנובלה זניחה אבל את העידון, התחכום ורב השכבתיות של הרומן איש לא הצליח לשחזר.

"גטסבי הגדול". מי באמת מחזיק את ההגה (מתוך הסרט)

"גטסבי הגדול", מאת פ.סקוט פיצ'גראלד

"המאהב", מאת הרולד פינטר

פינטר הוא אחד המחזאים האהובים עליי ביותר, ותחושת האימה הקבועה שעולה כמעט מכל אחד מהמחזות שלו קשורה, בין השאר, בזיקה התמידית שהוא מצביע עליה בין מין לכוח. ה"מאהב" מתחיל כמו קומדיה רומנטית קלילה: זוג נשוי אנגלי מהוגן ומשועמם ממציא לו משחק לגיוון חיי הנישואים: כשהבעל יוצא לעבודה, מבקר את האישה ה"מאהב" שלה (באישורו של הבעל לכאורה), אלא שבמהרה מתברר שהמאהב אינו אלא הבעל עצמו, שבתפקידו כמאהב מצליח לקיים עם אשתו קשר סוער ומלא יצרים בהרבה מזה שמתקיים בניהם בשגרת היום-יום. ככל שהמחזה מתקדם מתברר שגם המשחק הזה לא "פותר" באמת את מצוקת חיי הנישואים, ובהדרגה עולים יחסי הכוח הסמויים בין השניים ופורצים בסערה אלימה אל פני השטח, מזכירים לכולנו שגם הזוגיות היא לפעמים זירה של כוח לא פחות משהיא זירה של מיניות.

"חיי נישואין", מאת דוד פוגל

"חיי נישואין", שפורסם בישראל לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים בגרסה מצונזרת שקע מייד לאחר צאתו אל תהומות השכחה, ורק כשהוצא לאור על ידי מנחם פרי ב-1986 זכה להכרה הספרותית לה היה ראוי. חיי נישואין הוא אולי הפרוטוקול הספרותי המפורט, המזהיר והמזעזע ביותר שנכתב בעברית על היחסים בין כוח לתשוקה. רודולף גורדוויל, סופר יהודי בווינה של ראשית המאה העשרים, משתעבד מינית ונפשית לבארונית האוסטרית תיאה פון-טקו, שבוגדת בו עם כל חבריו, פוגעת בעבודתו הספרותית, מכה אותו ומתעללת בו.

נטע גרטי בסרט "חיי אהבה" המבוסס על ספרה של צרויה שלו

ובכל זאת, הוא אינו מסוגל "לילך ממנה", כפי שמתאר זאת פוגל בעברית

הנפלאה של הרומן, מפני "שזה המחזה גרם לו ביחד עם המכאוב הנורא, העצום לבלי הכיל, אף מין עונג משונה, לא ישוער..." קשה להפריז במידת השפעתו של הספר הזה על הספרות והתרבות העברית העכשווית, ויש לו אפילו נגיעה אישית אליי: אבי, המחזאי חיים מרין, עיבד אותו ב-1989 למחזה שהועלה בתיאטרון "חיפה" בבימויו של גדליה בסר.

"חיי אהבה", מאת צרויה שלו

עבורי, זהו רומן החניכה הנשי הישראלי בהא' הידיעה - שעוסק באופנים שבהם מין וכוח - גלוי וסמוי - כרוכים זה בזה, אבל גם באופנים שבהם ניתן לשחרר את התסבוכת כדי לצמוח ולהתבגר. יערה קורמן, גיבורת הרומן, פוגשת יום בהיר אחד חבר נעורים של הוריה, אריה אבן (בעל לב האבן), ונסחפת אתו למערבולת של תשוקה ומשחקי כוח. הרומן מספק הרבה רגעים קומיים/קרקסיים של מין וכוח (למשל: "ואז הוא אמר, את מתה להידפק כמו חתולה, ושוב נהמתי כן, האמת שלא ממש חשבתי על זה אבל בעצם בשביל מה בדיוק התכנסנו כאן... "). אבל יותר מהכול, האווירה הגרוטסקית, דמויית החלום שמרחפת מעל הרומאן מעניקה לו ממד מיתי: מסע של גיבורה אחת לגיהנום ובחזרה לחיים.

ספרה של תמר מרין "ילדים" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.