אז מה אם הוא רוצח? דמויות שהתאהבנו בהן
המקסטימי החדש של "האנטומיה של גריי", הבחורה שנביא להורים היישר מ"חסרי בושה", וההוא שהחליט לספר למצלמות שהוא אשם ברצח. כל הדמויות שהמיסו לנו את הלב ב-2015
לא רק דני דוקט
אם להיות כנה, התאהבתי בג'פרי דין מורגן אי שם בשנת 2006 כשגילם את דני דוקט האלמותי (לא באמת) ב"אנטומיה של גריי". אבל אומרים שלאהבה יש הרבה פנים, ומאז דין מורגן התבגר והפך להיות ג'ייסון קראוס בעונה השביעית של "האישה הטובה". אז בסדר, ברור ששמרתי לו חסד נעורים, ויש הרבה שיגידו שהוא בכלל דומה לחוויאר בארדם, אבל הוא הצליח לכבוש את לבי מחדש, ובכל פעם כשהוא מסתכל עליי (כן, עליי), אני מוצאת עצמי מצחקקת בסלון. ובנוסף, הוא חוקר פרטי גאון, עם עבר שחור ותשוקה לאלישה פלורק. יש יותר סקסי מזה? (נעם קסל)
ללא בושה
אני זוכר שיום אחד ישבנו כמה חבר'ה ואיכשהו הגענו לדבר על סדרות טלוויזיה. אחת מהבנות שישבו שם הפצירה בי: "יו אתה חייב לראות כבר שיימלס ('חסרי בושה'), אתה בדוק מתאהב בפיונה". בשביל החיזוק הצטרפו לטענה עוד אנשים מסביב שהחלו לחפור לי על כמה שהיא מושלמת. אז באיחור של כמה שנים, התיישבתי לראות את הסדרה המספרת על משפחת גלאגר, וכמו ילד טוב כרמיאל – התאהבתי בפיונה.
מיי גאד. איך אפשר שלא. בואו נתחיל רגע מהבקרים האלה שהיא מעירה את כל האחים בגופיה דקה. אין צורך להרחיב במילים בנושא הזה. לפי המדדים הטלוויזיונים, ככל שבחורה שווה יותר, ככה היא משוגעת יותר, אבל אצל פיונה האיזון בין אופי ליופי הוא מה שהופך אותה מסתם אחת - למישהי שהייתי רוצה להכיר להורים. גישת ה"לא שמה זין – אני יכולה לדאוג לעצמי" לגמרי עושה את העבודה, ולא פלא שסטיב/ג'ימי לא מפסיק לרדוף אחריה לאורך כל הדרך. הייתי עושה בדיוק אותו דבר. (רן פינקלשטיין)
שנפצח ברומן?
דומיניק ווסט, הסופר הבוגדני מ"הרומן", מוכיח שגם מגרעות מושכות אותנו. כן, אין מה לעשות, תדמית הילד הרע, בתוספת שרירי זרוע מרשימים וכריזמה לוהטת, משאירים אותנו פעורי פה ובעיקר צמודים למסך במתח. גם המשחק בין החלקים השונים, שמציגים נקודת מבט שונה של הדמויות הראשיות, מצייר באור שונה את נואה סולאווי אותו הוא מגלם, כשלעיתים הוא מופיע כסופר מתוסכל וג'נטלמן רגיש ומתחשב ולעיתים כגבר קשוח, אגו מניאק שפועל רק לפי היצרים בסצנות סקס לוהטות. כך או כך, אנחנו מוכנים לקבל אותו על סך חלקיו. (אפרת וכטל)
דרך הייסורים
הוא חזק, הוא מיוסר והוא נראה נפלא גם כשהוא מרוח כולו בבוץ. או בדם. קווין גארווי מ"הנותרים" (ג'סטין ת'רו) הוא דמות גברית להפליא ומושכת להחריד. זה לא רק הגוף המשורטט, חתיכים על המסך הרי לא חסר, זה השילוב הזה בין כאב אישי לאחריות משפחתית, זה הניסיון לגונן גם כשהוא מתפרק, זו הנכונות ללכת עד הסוף (אבל באמת עד לשם) בשביל להיות מסוגל לחזור הביתה. קווין גארווי הרשים אותי כבר בעונה הראשונה, כשעוד לבש מדים והיה השריף של העיירה סחופת הטירוף, אבל בשנייה כבר לא היה ספק - הוא אולי לא הבחור הכי פשוט בעיר, אבל הוא שווה את המאמץ. לא פלא שג'ניפר אניסטון התחתנה איתו. (נילי לוין)
מקסטימי החדש
אין מה לומר, "האנטומיה של גריי" דאגה לספק לנו במשך השנים שלל חתיכים לכל דורש. מה שכן, היא גם דאגה לקחת אותם מאיתנו בשלב כזה או אחר. החיים לא הוגנים. אז רק תארו לכם את שמחתי כשנחשפתי לד''ר דה לוקה, שלא לומר גרסה צעירה ולוהטת של מקסטימי, במיוחד אחרי שהרס את הסטריאוטיפ שהודבק לו של בחור שטחי שמחפש רק סקס. לא, הוא גם חתיך, וגם בקטע של רגשות. נמסתי. וזה אולי המקום לפנות ליוצרת הסדרה שונדה ריימס - אל תקחו לנו אותו! לפחות לא כל כך מהר. (נעם קסל)
רוצח אהוב
בעונה השנייה של "הומלנד" הגיח פיטר קווין בקור רוח מהצללים, בתור דמות מסתורית שלא ברור באיזה צד היא.
הוא מהטובים?הוא מהרעים? הוא מהרעים של הטובים? או הטובים של הרעים? חמוש בעיניים כחולות - קפואות מבט,
ויכולת להינעל על המטרה כמו הכלאה של עמלץ לבן עם פיטבול, הוא עבר מהפך מוחלט ככל שהעלילות התקדמו וגופות של טרוריסטים רוססו לכל עבר. על ידיו.
נקודת המפנה אמנם נרשמה בעונה הקודמת עם הפיכתו למושיע התורן של קרי מתיסון וגם של איזו דיירת במוטל דרכים, אוביס עתירת שומנים לה נתן רגע של חסד, אבל הגיעה לשיא בעונה החמישית שהסתיימה עכשיו. הלב פשוט יצא אל קווין, כשהנפש הפצועה שלו כמתנקש נחשפה במלוא חולשותיה: נער יתום שגויס לשורות ה-CIA, שהסכים בבגרותו לחיות ללא זהות, ללא גיבוי, בניסיון להציל את חייהם של מאות אזרחים שסומנו כיעד למתקפת טרור רצחנית של דאעש. אבל עיזבו רגע את הכאב שחשנו כשיריות פילחו את גופו, כשמכות רצח שברו את עצמותיו, או כשגז עצבים עתיר סארין כרסם את ריאותיו, כל הסבל הזה הוא כלום לעומת האהבה המוחמצת לקרי.
פיטר קווין, החתיך והמיוסר, כך נראה, החזיר את נשמתו לבורא, (אלא אם כן העונה הבאה תעסוק בגלגולי חיים או סיאנסים או בתסריטאים שכותבים על דמויות ששורדות בניגוד לטבע האנושי), אז לפחות בלכתו, הוא זכה להיות מובן, נערץ ומשויך כפי שלא היה מעולם. (קרן נתנזון)
קווין. הלב יוצא אליו
סבא מהגיהנום
לפעמים התאהבות יכולה להיות גם מאן-קראש על דמות כה מהפנטת, עד שקשה להסיר את העין ממנה. גם אם היא מקשישה, לא אסתטית ומעט לוקה בנפשה. כזה הוא בדיוק רוברט דרסט, האיש העומד במרכזה של סדרת הדוקו של אנדרו ג'רקי, "הג'ינקס", ללא ספק המוצר הטלוויזיוני הראוי והמרתק ביותר שהניבה 2015.
על פניו דרסט הוא לא יותר מזקן נשי ופגיע, בן למשפחה ידועה ועשירה, שמחלת נפש הופכת אותו בעל כורחו לכבשה השחורה בעדר. זו גם שמה אותו בעמדת הנאשם בשלושה מקרי רצח – שלושה מקרים שמהם הצליח לחמוק ללא עונש. חמת הספק ממנה נהנה לא ממש מספקת את יוצרי הסרט, שמלווים את דרסט בסדרת ראיונות מרתקת, יוצרים איתו קשר שנע בין המכמיר לב למקריפ, ולבסוף מעמתים אותו עם ממצאים שאפילו המשטרה לא גילתה במשך למעלה מעשור.
הדיסוננס המרתק בין הסבא העדין והמקומט לבין הדמות שמואשמת בין היתר ברצח אשתו, הופך את דרסט לדמות המרתקת ביותר שנראתה על המסך בשנה החולפת. זה היה יכול להיות סיפור על הפשע המושלם, אלמלא היה נופל דרסט בפרטים הקטנים, והעובדה כי הוא עצמו זימן את יוצרי הסרט אל חייו רק מוסיפה אספקט מרתק לדמות הרוצח הקר והמחושב, שהחטא היחיד שחושף אותו הוא למעשה חטא היוהרה.
איטי, מהוסס ומעט מבולבל - כשהוא מנותק לחלוטין מקונטקסט, דרסט יכול להיות הסבאל'ה החביב של כל אחד מאיתנו. אתם יודעים, אלה שמביאים דמי חנוכה או מחביאים אפיקומן באותה מיומנות בה הם מחביאים שקים מלאי איברי גוף של שכן שביתרו. (עמי פרידמן)
לפנייה לכתב/ת 
