איך החלום האמריקאי שלנו התנפץ לי בפנים
לפעמים כשאני מחפשת חניה אני עוברת מול הדירה שעזבנו כדי להגשים את החלומות שלך, ונזכרת בתקופה מקסימה. תקופה שלא הצלחנו לשכפל בארץ אחרת
שנה עברה מאז אותו ערב ארור שבו הסתכלת עליי ובמבט מלא בביטחון פלטת את צירוף המילים "זה לא עובד" - טריפל קטלני שהפך את חיי, טלטל אותם וזרק אותי בחזרה לארץ ישראל. לא צירוף מילים שאת מצפה לשמוע אחרי שנתיים של זוגיות, מעבר משותף לארה"ב וחלומות מכאן ועד רוצ'סטר. הביטוי הזה, על אף שהוא שגור בשפה העברית, לא מצליח לעלות יותר על שפתיי, בעיקר כי הוא מעביר בי חום נוראי בגוף, כזה שבסוף גם שורף בעיניים.
עוד בנושא:
למה אנשים כל כך מפחדים מדחייה?
צפו: הבעלים שמאחורי חשבונות האינסטגרם
אני לא "קלה" ולא "נותנת". אני לוקחת
המעבר המשותף לארה"ב מלכתחילה לא היה פשוט. לא רק כי אני בחורה צעירה, קרייריסטית ופמיניסטית עם זיקה לישראל, שהיתה מוכנה לעשות ויתור ענק על חייה האישיים למען ההתפתחות המקצועית של בן זוגה, אלא בעיקר כי הוא ניתק אותי מכל העוגנים שהיו אז בחיי - העבודה במשרד הפרסום שכל כך אהבתי, החברות הטובות שמלוות אותי מאז חגגתי בת מצווש ואמא אחת שאני בתה היחידה, כנראה עובדה שמקשה על חייהם של הרבה ילדים חד-הוריים.
טיפחנו יחד חלומות מכאן ועד ארה"ב. חלמנו על בית פרטי בסיליקון ואלי, עבודה משגעת בעוד אחד מהמשרדים הנוצצים של הבועה ההייטקיסטית, וגם חטאנו לדמיין את שלושת ילדנו חכמים כמו אבא שלהם ויפים כמוני. אבל הפחדים והחששות שהיו לי טרם המעבר, קיבלו מקום של כבוד והגיעו מדי ערב להתארח אצלנו בסלון, כשאתה חזרת מהלימודים עייף, עצבני וחסר סבלנות, ואני רק חיכיתי לפגישה איתך כדי למלא את החלל והמצברים ליום נוסף.
גם העבודה בחצי משרה בבית הספר היהודי לא עזרה לי לצאת מהדיכאון הנוראי שבו הייתי שרויה באותה תקופה. אחרי חודשיים סיימתי לקרוא את כל הספרים שאיתם נסעתי, וגם את אלו שנשלחו אלי מהארץ עם תמונות ובגדים, מזכרות מחיי הקודמים. הגשתי מראש את כל העבודות לאוניברסיטה בה למדתי לתואר השני עוד הרבה לפני שהתקיימו השיעורים, דרך נהדרת להעביר את חגי תשרי. וכן גם הפכתי להיות אורחת של כבוד בקניון המקומי, בתקווה שג'ינס חדש יפחית כאב לב גדול.
זה עבד בהתחלה, אך לאחר שהבנתי שאין לי סיבה של ממש לרכוש בגדים חדשים - שהרי אין לי לאן ללכת איתם, הפסקתי לפקוד את הקניון, פעילות שחלה בימים הזוגיים בשבוע. חיי, שפעם היו מלאים וצפופים בעבודה, חברים ומשפחה, הוציאו את עצמם לפנסיה ושלחו לי כרטיס במחלקה הראשונה לשיממון.
אתה צדקת באותו ערב. זה לא עובד. זה לא עובד כשאחד מוותר על כל החלומות והמאווים האישיים בזמן שהשני דוחף עצמו מעלה. זה לא עובד כששנינו צעירים ומוכשרים ורק אתה חוזר הביתה עם סיפוק ודוהר לעבר תפקיד חלומותיך.
היום, שנה אחרי, אני יושבת בסלון ביתי החדש, לא הרחק מהדירה שהיתה פעם שלנו. לפעמים כשאני מחפשת חניה אני עוברת מול הדירה שעזבנו כדי להגשים את החלומות שלך. אני מסתכלת על החלון עם התריסים החשמליים שמשום מה הם תמיד סגורים, ונזכרת בתקופה מקסימה. תקופה שלא הצלחנו לשכפל בארץ אחרת.
היום יותר מתמיד, אני מבינה שחלומות גדולים על משפחה אמריקאית, בית צמוד קרקע ופאי תפוחים ללא גלוטן, לא שמורים לכולם, ומאחורי התפאורה המבטיחה הזו נמצא הרבה שואו ובעיקר נשים שבדרך להגשמת החלום המשותף ויתרו על לא מעט מעצמן ועל עצמן, דיל שמסתבר שלא מתאים לכולן. אני רק מקווה שכשיגיע הנסיך שלי, יהיה לו מספיק מקום על הסוס, כדי שלא יבקש ממני ללכת בצד בזמן שהוא דוהר קדימה.
לפנייה לכתב/ת 
