"אוטוטופיה": מסע גיאוגרפי לחברה הישראלית
בספרה "אוטוטופיה" תמר ברגר טוענת כי הפרברים של גוש דן הם חול שנעים לטמון בו את הראש. אנחנו לא רוצים להיות מנותקים מדי, אבל לא צמודים מדי, אנחנו רוצים ביטחון, רוצים נוחות - ובעיקר, רוצים לראות סדרות אמריקניות על פרברים אחרים
על תהליך האינדיבידואליזציה של החברה הישראלית כבר נכתב לא מעט, ברומנים משובטים כאלו ואחרים, במוספי כלכלה ובאי אילו כנסים. תמר ברגר, בספרה "אוטוטופיה" רואה את אותה אינדיבידואליזציה בכל המרחב הגוש-דני ובעצם לכל אורך המדינה כולה. ספרה הוא מסע גיאוגרפי-ארכיטקטוני מעמיק, שבו היא חוצה את ישראל על חוט השדרה הפרוורי שלה, בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, דרך כבישים, שבילי גישה, שכונות, פרויקטים, התחלות בנייה, פיגומים - וכל מה שבתווך.
יופי, כידוע, הוא תמיד בעיני המתבונן, אם כי אפשר להסכים שיש במדינת ישראל אזורים יפים, אם אלו הרי הגולן, או מדבר יהודה. ולכן אפשר לומר באותה מידה - מה שמקבל משנה תוקף במיוחד ברגע שחולפים מעל במטוס - שאזור המרכז הבנוי, אותה תפלצת שבעבר מוקמה מגדרה ועד חדרה, ואילו היום ממשיכה לבלוע עוד ועוד, היא מיגרנה ארכיטקטונית במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב - מופת של כיעור, שכמובן טומן בחובו מובלעות של יופי חרישי.
אוטוטופיה היא בעצם פרווריות, לא זו האמריקנית המוכרת, שאותה קיבלנו שנים דרך הטלוויזיה כמן חלום אמריקני ושברו, החל מעקרות בית נואשות ועד טווין פיקס, אם כי יש לה קוים מקבילי. הפרווריות הישראלית, לפי ברגר, היא לא צורה עירונית מובהקת ולא צורה כפרית מובהקת, אבל היא מעין סינרגיה חומרית ואף נפשית של שניהם.
היא בעצם התגלמות עייפה ועל פי רוב חסרת מעוף של החלום הישר אלי הבורגני הממוצע, שהוא כמובן דומה במהותו לאמריקני אבל עם מאפיינים משלו, בית באזור לא סואן במיוחד (נניח שכונה חדשה עם שם ריחני בפתח תקווה), עם גינות מהוקצעות, גישה תחבורתית נוחה, צמד חניות רשום בטאבו, אופק קידומי בעבודה וחופשה שנתית מאובזרת. כמובן, על פניו, אין בזה שום דבר רע, אולי זו בעצם השאיפה לנורמליות, וכל מי שמתקומם נגדה הוא בדרך כלל מי שקצרה ידו מלהשיגה.
אבל ברגר בהחלט נוקטת עמדה, הפרווריות הזו היא חול בו כולנו בנות יענה הטומנות את ראשיהן בו. אנחנו לא רוצים להיות מנותקים מדי, אבל לא צמודים מדי, אנחנו רוצים ביטחון, רוצים נוחות, רוצים פרווריות, לא רוצים להתאמץ מדי, רוצים אשליות, ולראות סדרות אמריקניות על פרברים משלהן, ושיעזבו אותנו בשקט.
למעשה, כל המסע חוצה ישראל שלה, החל מתל אביב, דרך אריאל, כביש 6, ראשון מערב (בירת הפרווריות הבלתי רשמית, קרב צמוד ראש בראש עם פתח תקווה) ועד איקאה ועתלית, מוביל לסוף הספר, לנימה האישית המסכמת, שם היא כותבת מפורשות שפרווריות היא בעצם מילה נרדפת לשעמום: "לאנשים האלה יש רצון והם פועלים להגשים אותו. הם לא פסיביים. אבל הם לא פוליטיים. הם אינם רוצים לשנות. לשפר כן, לשנות לא. להפך, זו קבלה של הסדר הכללי. הם לא רוצים לריב. יש להם חלומות. אין להם פנטזיות".
אכן, את השעמום היה אפשר לחוש לפרקים כבר ברגע שהיא יצאה מתל אביב לעבר צומת מורשה.
אותו סיכום מגיע מאוחר מדי ומעט מדי לטעמי, כי המסע עצמו בלא מעט שלבים מרגיש מעט מייגע, חסר תוחלת או פואנטה, כפי שהיא ביקרה בנס ציונה או קדימה-צורן, באותה מידה היתה יכולה לעצור בתל-מונד, געש-שפיים או כל נקודה אקראית יותר או פחות על המפה. יש במסע שלה פרישה הכרחית מבחינה מחקרית, אבל מלאה מבחינה קריאתית של נתוני הלמ"ס למיניהם ושל ההיסטוריה האורבנית של מדינת ישראל משחר ימיה.
כמו כן, ביותר מדי חלקים של הספר יש תחושה של כתיבת יתר לא הכרחית, כאילו חשוב לה להתעכב על כל שלט רחוב, על כל עזובה חומרית, על כל רצף בתים שלכאורה מבטא משהו. היא אמנם כותבת היטב ומצליחה לא פעם להפיח יופי ופואטיות בכל הבנאלי והמובן מאליו שהוא המרחב הפיזי שלנו, אבל ביותר מדי רגעים זה מרגיש כמו מסע בפקק נצחי, והכל מתואר מפורט, הכל כולל הכל.
יחד עם זאת, הראייה המיוחדת שלה, המטא-גיאוגרפית, היא שעוזרת לצלוח את המסע הלא פשוט. יש רגעים של פרשנות והתבוננות פשוט מפעימים, למשל האופן בו היא מנתחת את צומת קפלן, אותו צוואר רחם תעבורתי-מיגרני-קלאוסטרופובי. מצד אחד הקריה, לידה בניין הממשלה וכמובן מגדלי עזריאלי. שילוב מופלא באגביותו של הון, שלטון וביטחון. פרצופה של המדינה, אם תרצו, ואם לא.
"אוטוטופיה" הוא לא ספר שגרתי, ולמרות פגמיו יש בו משהו עקרוני, משהו חשוב, משהו שראוי להישמע. ברגר לא מטיחה את תובנותיה בפרצוף, יש בה עמדה עקרונית של עדינות. בנקל היה אפשר לומר בצורה חד-משמעית שפרווריות היא בעצם שטחיות, שאינדיבידואליזציה היא בעצם השם המכובס והגנרי להמון תופעות בהמיות בחברה שלנו, שהפרווריות האורבנית היא רק ביטוי פיזי שלה.
אבל ברגר בוחרת שאת המסקנה הזו נקיש לבד. ואולי רק נחוש "תחושה של חמיצות", כי ספרה, במובן מה, הוא בעצם קינה מסוימת, קינה על מה שאבד, על מה שבנו עליו ללא הרף ובלא מחשבה, על הגידולים הממאירים של החברה שמניחים עליהם מרחבי פלסטרים אדירים של בטון וכסף, ובעיקר - על מה שלא יחזור שוב.
"אוטוטופיה", מאת תמר ברגר, סדרת קו אדום, הקיבוץ המאוחד 344 עמ'.
