"הטרובדור": קלאסיקה ישנה לשנה החדשה
האופרה הגאונית של ג'וזפה ורדי "הטרובדור" זוכה להפקה מרשימה ומבוצעת היטב בישראל. יכולות קוליות ודרמטיות של צוות הזמרים הבינלאומי, התנופה של המנצח דניאל אורן והווידאו של האמנית מיכל רובנר - כולם משתלבים היום בחסות המוזיקה הנפלאה שחיבר ורדי לפני יותר מ-160 שנה
"הטרובדור" ("Il Trovatore") היא ללא ספק פנינה מזהירה במיוחד בכתר האופראי של ג'וזפה ורדי. בפופולאריות שלה מתחרות רק "ריגולטו" ו"לה-טרויאטה". זו אופרה מסחררת, כמעט כל-כולה רצף אריות ודואטים וקטעי מקהלה, בעוד שהמרכיב התזמורתי זניח לגמרי. מקצת האריות שלה הן אריות מופת בספרות האופרה. כך למשל האריה לסופרן "Stride la vampa" ("הלהבות בוערות") בביצוע בן כ-50 שנה של המצו-סופרן האיטלקית המופלאה פיורנזה קוזוטו או האריה לטנור "Di quella pira" ("הגרדום השחור") כמו בהקלטה חיה מלפני 75 שנה בביצועו של הטנור השוודי הגאון יוסי ביורלינג
עניינה של האופרה, כמיטב סיפורי האבירים הרומנטיים: אהבה עזה, קנאה יוקדת ומוות, מתובלים באקזוטיקה צוענית. תמצית העלילה: הרוזן מבקש את אהבתה של הגבירה אך זו מעדיפה אביר מסתורי שמשורר בלילות תחת חלונה (מכאן כינויו "הטרובדור").
אך כל זה אינו אלא שלד לתלות עליו את המוסיקה הגאונית של ורדי. ואכן, הגודש והיופי המלודי של השירה ב"טרובדור" הוא לא יאומן ממש. אריות וירטואוזיות, דואטים ושלישיות, כולם בסגנון הבל קנטו המאופיין
בצליל עשיר ומגוון, קול חזק ושירה בפה פתוח. אין באופרה הזו תפקיד ראשי. לארבעת הקולות הראשיים – הטרובדור (טנור), הגבירה לאונורה (סופרן), הרוזן די-לונה (בריטון), הצוענייה אזוצ'נה (מצו-סופרן) - יש באופרה הזו משקל זהה מבחינת מספר האריות שלהם ונוכחותם על הבמה. ואפילו מקומו של הבריטון אינו נופל מזה של הטנור.
אשר לגברים - הבריטון הרומני ג'ורג' פטאן בתפקיד הרוזן היה מעולה. קשה למצוא בריטונים שיש להם יכולת לשיר קל שוטף ומלודי כאילו היו טנורים, אך זה בדיוק מה שפטאן יודע לעשות. תענוג לשמוע אותו. מי שיגיע לקונצרט עם הקאסט השני ישמע את יונוץ פאסקו, אף הוא רומני, זמר מצוין שכבר פגשנו על במת האופרה בתל אביב כמה פעמים בעבר. לעומתו הטנור הארגנטינאי גסטבו פורטה, שלא כשמו, הוא טנור נרפה משהו ולא יציב בהפקה הקולית שלו. מדובר אמנם בזמר ותיק, מנוסה, עם רקורד מצוין. אך אמש לא התרשמתי שהוא מסוגל באמת להתמודד עם התפקיד התובעני הזה, והוא גם מבוגר מדי לתפקיד המאהב הלוהט.
דניאל אורן כדרכו מניע את כל ההפקה בתנופה עזה בסגנונו המוכר והאהוב. ומילה טובה, שוב בפעם המי יודע כמה, למקהלת האופרה הישראלית. הפעם חזינו בה בצורת תת-מקהלות המייצגות קבוצות מובחנות: חיילי הרוזן, חיילי הטרובדור, מחנה הצוענים, מקהלת נזירות - מקצתם כשכל המקהלה שרה באותו צליל (אוניסונו). המקהלה שרה מצוין ומשמשת רקע אמין ויציב לכוכבים שבחזית.
עיצוב הבמה ראוי לשבח מיוחד. נעשה כאן שילוב מעניין של תפאורה קודרת שפעורה אל מסך עם עבודת וידיאו מעובד של מיכל רובנר. רובנר מציגה, ורטיקלים ולהבות אש אדומות-כתומות לוהטות, נוף גבעות מרוחק, מסתורי, ברושים נעים ברוח ודמויות ערפיליות נעות במרחק. המאפיינים המוכרים מעבודות אחרות של רובנר מתקיימים גם כאן - דימויים מינימליסטיים, מבט מרוחק, ויז'ואל מטושטש לעיתים, תחושה של מסתורין מאיים - וכל אלה הולמים את עיצוב הבמה להפליא ומעניקים להפקה כולה עומק ואפקטיביות.
בסך הכל ערב אופראי משובח, מהנה ואיכותי, ופתיחה דרמטית לשנת אופרה חדשה.