השקרים של דכנר, הצחוק של שולה. לעומק הרשעת אולמרט והזיכוי החלקי
ראש הממשלה לשעבר זוכה מקבלת שוחד של חצי מיליון שקל. השופטים מתחו ביקורת חריפה על עד המדינה. "לדכנר צד אפל והוא רחוק מלהיות 'אס' מנצח", כתב השופט עמית. פרק שלם נוסף בפסק הדין מתייחס ל"צחוקה הרם של זקן" ובו מוסבר מדוע צחוק זה היווה את אחת מאבני היסוד להרשעה
בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, קיבל הבוקר (יום ג') חלקית את ערעורו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וזיכה אותו מעבירה של קבלת שוחד בסכום של 500 אלף שקל, אך הרשיע אותו בקבלת שוחד בסכום של 60 אלף שקל. גורלו של אולמרט היה תלוי בעדותם של שולה זקן ושמואל דכנר. אשת סודו לשעבר הפלילה אותו ושלחה אותו לשנת מאסר וחצי, אך השופטים מתחו ביקורת חריפה על עד המדינה שמואל דכנר - שאותו כינו בין השאר "שקרן, זייפן, ערמומי, מושחת, רודף כיבודים" - וזיכו את אולמרט בשוחד הגדול יותר.
לקריאת תקציר פסק הדין - הקליקו
בית המשפט המחוזי, שגזר על אולמרט שש שנות מאסר בפועל, הרשיע את ראש הממשלה לשעבר בקבלת שוחד בסך חצי מיליון שקלים שהועברו על ידי דכנר לאחיו יוסי אולמרט, שהסתבך בחובות ונמלט לחו"ל. הזיכוי של אולמרט הבוקר בפרשה זו התקבל ברוב של ארבעה שופטים מול דעת מיעוט של ראש ההרכב השופט ג'ובראן.
השופט ניל הנדל כתב: "הקושי בהרשעה נעוץ בכך שלא ניתן להתבסס על עדותו של עד המדינה. הוא נפטר במהלך שמיעת עדותו, בטרם נחקר בחקירה נגדית על ידי באי כוחו של אולמרט. עמדה זו התקבלה, למעשה, על ידי כל שופטי ההרכב בבית משפט זה וכן על ידי בית המשפט המחוזי. בהעדר ראיה ישירה לכך שאולמרט ידע על העברת הכספים, יש להוכיח את מעורבותו על יסוד ראיות נסיבתיות. דהיינו, על מנת להרשיע יש להראות כי זוהי האפשרות הסבירה היחידה המתחייבת מהראיות".
המחלוקת העיקרית בין השופט ג'ובראן, שהרשיע את אולמרט, לשופט הנדל מדעת הרוב שזיכה אותו איננה בשאלה אם הכספים הועברו מדכנר ליוסי אולמרט, אלא אם אהוד אולמרט ידע על כך. השופט הנדל הצביע על תרחישים סבירים המעוגנים בחומר הראיות לפיהם אהוד אולמרט לא ידע על העברת הכספים.
"חבריי ואני חלוקים בשאלה אם אולמרט ידע על העברת הכספים מדכנר ליוסי", כתב השופט הנדל. "די בקיומה של אפשרות חלופית שאינה תיאורטית, דחוקה או מופרכת - ובמילים אחרות, חלופה שהיא סבירה ובעלת היתכנות ממשית - כדי לעורר ספק סביר שיוביל לזיכוי".
"בין היתר, וכפי שיפורט, קיימת אפשרות ממשית כי דכנר היה מי שיזם את העברת הכספים, ולחלופין כי הייתה זו בקשה של יוסי שדכנר נעתר לה. כמו כן, ישנם טעמים טובים לסבור כי דבר העברת הכספים אף לא הובא לידיעת אולמרט בדיעבד. בכל מקרה, ולחלופין, לא הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת כי הדבר נודע לאולמרט בנסיבות ובעיתוי המובילים להרשעה בלקיחת שוחד".
"הוא ניחן בזיכרון יוצא דופן, יצירתיות ויוזמה. כל זאת חרף גילו המתקדם. לצד החשיבה הרציונלית של דכנר, לא אחת התגלה בו גם פן שרירותי ונקמני. לפעמים שקריו של דכנר – למשל היותו פרופסור – נועדו להאדיר את עצמו. לעתים הוא רצה 'לסגור חשבון' ולעתים ריחם על האדם שנפל קורבן למעלליו. מקבץ כישוריו של דכנר ושילוב תכונותיו יוצרים אתגר משמעותי להסביר את התנהגותו, גם אם ברור שהוא שיקר".
השופט הוסיף וכתב כי "דכנר לא בחל בשום אמצעי להשיג את מטרתו: שקרים, שוחד, מניפולציה. הוא אינו מפלה. כך נהג לגבי מקבלי השוחד ולגבי רשויות התביעה שחתמו עמו על הסכם עד מדינה. כל האמצעים היו כשרים בעיניו. תחכומו לבש צורות שונות. אגב, אולי כך הצליח שלא להיתפס ברשת החוק זמן רב. ושוב, אינני מתיימר להתחקות באופן מלא אחר הלך מחשבתו של האיש – שהיה מורכב, מתוחכם וערמומי לכל הדעות – או לשער כיצד היה נוהג בכל סיטואציה. כל שאני טוען הוא כי אחת הצורות – הסבירות בהחלט – שיכול היה ללבוש תחכומו של דכנר היא שמירת הקלפים קרוב ללבו עד לחשיפתם ברגע שנראה לו כזמן המתאים לפרוע את חובו.
"לנוכח אישיותו של דכנר כפי שתוארה בהרחבה לעיל, ניתן רק להניח כי זמן זה היה המועד שבו חשיפת העניין הייתה מניבה לדכנר מקסימום תועלת. אין זה מן הנמנע שזמן כזה לא הגיע, ההזדמנות הוחמצה ו'השקעתו' של דכנר ירדה לטמיון. אפשרות נוספת שתידון היא שאולמרט ידע על כך רק בשלב מאוחר, בנסיבות שאינן מקימות עבירת שוחד כלפיו. ואולי, וכך אכן טענה ההגנה, בא יום ובו דכנר אכן 'מימש' השקעה זו ו'פרע את החוב' – במסגרת המשא ומתן לקבלת מעמד של עד מדינה, תוך שרבוב שמו של אולמרט למעשה שלא היה קשור אליו או מעורב בו".
גם השופט ג'ובראן שהיה בדעת המיעוט שהרשיע את אולמרט בשוחד הגדול מתח ביקורת על דכנר וכתב כי הוא שיקר. "במהלך עדותו בבית משפט נתפס עד המדינה בסתירות שונות ואי-דיוקים בהודעותיו במשטרה", כתב ג'ובראן. "נקבע כי הוא זייף מספר מסמכים ומוצגים במטרה לנסות לשכנע בטענותיו". עם זאת, השופט קבע כי "אין מדובר בעדות בלתי קבילה או עדות שמשקלה שואף לאפס, אלא בעדות שבכוחה לגבש ממצאים במשפט כאשר היא נתמכת בראיות נוספות".
"דכנר גם רודף כיבודים וחרד לתדמיתו כ'גביר' עשיר, והוא מפזר כספים על ימין ועל שמאל, גם כשמצבו הכלכלי רחוק מלהיות שפיר. ועיקרו של דבר: לדכנר גם צד אפל, ואין מנוס מלומר דברים כהווייתם. דכנר היה מושחת, שעיניו תרו אחר כל פרצה להשחית, תוך שהוא משחד או מנסה לשחד כל הנקרה בדרכו, איש-איש על פי דרכו וחולשותיו. זו במתנות כסף, בתכשיטים ובחנופה (שולה זקן), זה בתרומות לארגון צדקה שהוא בבת-עינו (אורי לופוליאנסקי) וזה בכספים תוך ניצול מצוקה אישית וכלכלית (אורי שטרית).
"מורגלים אנו בעדי מדינה שאינם מל"ו צדיקים, ובכך אין כל רבותא, אלא שדכנר הוא עד מדינה מיוחד במינו. דכנר לא היסס לשקר לעורכי דינו, למשטרה ולבית המשפט, וגם מזיוף מסמכים בעיצומו של הליך משפטי לא משך ידו. רגילים אנו לעדי מדינה שהאמת אינה נר לרגליהם, אך כל עד מדינה אחר היה 'נבעט' מאולם בית המשפט אילו נתגלה כי זייף מסמך במהלך ההליך המשפטי ולצורך ההליך המשפטי, כדוגמת ת/30 שזייף דכנר על מנת לאשש טענתו כי אולמרט ידע אודות השוחד שנתן ליוסי. לא בכדי לא נתנו חבריי משקל לדבריו של דכנר עצמו, והקלף בדמותו הוסר מעל השולחן".
הצחוק ששלח את אולמרט לכלא
לצד הזיכוי, חמשת שופטי העליון הותירו על כנה פה אחד את הרשעתו של אולמרט בפרשת הזרע בקבלת שוחד בגובה 60 אלף שקל מעד המדינה לידי ראש לשכתו לשעבר ואשת סודו לשעבר שולה זקן.
בחלק מיוחד בפסק הדין מקדיש השופט ג'ובראן את הדיון לשולה זקן, והכותרת שהוא מעניק לאותו חלק היא "צחוקה הרם של זקן". ג'ובראן מציין כי שולה הכחישה על כך שדיווחה לאולמרט על העברת כספים בסך 60 אלף שקל. היא נשאלה מדוע לא דיווחה על העברת סכום כסף כה משמעותי. "היא הניעה לשונה וגיבבה משפטים שונים, אולם נותרה בעמדתה, כי אולמרט לא ידע על תרומה זו מעד המדינה", כתב השופט ג'ובראן. "או אז, כאשר נשאלה זקן על ידי בית המשפט האם העבירה את הכספים לאולמרט בדרך של 'מתן בסתר'? היא פרצה בצחוק רם".
שאלה: את אומרת שרצית לתת לאהוד אולמרט בסתר, אני מהחשבון שלי הולכת ומעבירה לך, ככה רצית להסתיר את זה?
תשובה: (העדה צוחקת)
שאלה: זה בסדר שאת צוחקת כי זו התשובה באמת, זה מגוחך לחשוב ככה.
תשובה: לא יכולתי לחבר את אהוד אולמרט לדכנר.
שאלה: אז לכן הסתרת את זה?
תשובה: בוודאי. אני גם אמרתי את זה לאורי.
בית המשפט המחוזי פירש את הצחוק כמעין הודאה. השופט ג'ובראן כתב: "צחוקה של זקן היווה את אחת הראיות שעל בסיסן קבע בית המשפט המחוזי כי אולמרט היה מודע להעברת הכספים מעד המדינה לרשותו. צחוק או חיוך הם תגובה אנושית נפוצה למצבים שונים ויש בכוחם ללמד את בית המשפט על נבכי נפשו של האדם, אף אם הוא אינו מסגיר את מחשבותיו באמצעות דיבור.
אולם השופט ג'ובראן למעשה קיבל את העמדה של בית המשפט המחוזי, וכתב: "קבע בית המשפט המחוזי כי צחוקה של זקן בהקשר שבו הוא התרחש מעיד על כך שגרסתה, לפיה אולמרט לא היה מודע לקבלת הכספים מעד המדינה, איננה מהימנה. בל נשכח, צחוקה הרם של זקן כמענה לשאלת בית המשפט אם העבירה את הכספים באמצעות מסר כ'מתן בסתר' הוא רק סממן אחד בין יתר הראיות שעמדו בפני בית המשפט".
הוא קבע כי "בנסיבות שבהן הודתה שולה זקן – יד ימינו ואשת אמונו וסודו של אולמרט – כי העבירה 60 אלף שקל לאורי מסר לטובת אולמרט עבור כיסוי גירעונות בחירות, אין מנוס מהמסקנה כי כך אכן היה".
השופט הוסיף וכתב: "בין אולמרט לבין זקן שררו יחסי אמון וסוד. זקן הרגישה מחויבות כלפי אולמרט והיה לה רצון לגונן עליו בכל נפשה ואף 'להקריב עצמה' למענו, ולו שלא ייפגע. מטרתה הייתה להגן על אולמרט בכל כוחותיה. לא הייתה לה כל כוונה לטפול האשמות שווא על האיש שכה העריצה ושעליו הגנה ושמרה לאורך עשרות שנים. לא זו בלבד שלא ניכר בזקן במהלך עדותה כי ביקשה לטפול האשמות שווא על אולמרט, אלא שלזקן גם לא היה כל אינטרס לעשות כן. הגרסה לפיה העבירה זקן 60 אלף שקל לאורי מסר – אינה מטיבה עם מצבה היא. שכן, זקן קיבלה לידיה את כל השיקים מעד המדינה והפקידה אותם בחשבונות בנק של קרוביה. בכך השתכללה ממילא עבירת השוחד שביצעה זקן ביחס למלוא הסכום, גם אם הועבר ממנה".
סנגוריו של אולמרט שוקלים אם לבקש בהמשך חנינה מהנשיא, אולם לדבריהם הנושא אינו עומד כעת על הפרק.
לפנייה לכתב/ת 
