איך אתה לא רוצה למות? ההליך שיכבד ברגעים הקשים

יותר ויותר אנשים מבוגרים בוחרים לסיים את חייהם בבית, בסביבת היקרים להם ורחוק מבתי חולים גדושי מכונות ורופאים. את השינוי הזה בתפיסתם של רבים ניתן להבין בעיקר על רקע ההתקדמות בתפיסת כבוד האדם והאוטונומיה האישית.

עוד במדור 60 פלוס:

מחקר מצא: מהי הדרך למחוק 25 שנה בגיל מבוגר

הורים מבוגרים: למה לא כדאי חשבון משותף עם הבן

הסוד לחיים טובים בגיל 90: "מתקנים הכל תמורת 5 שקלים"

להחליט כבר בגיל צעיר

בעקבות פריצות דרך מחקריות וטכנולוגיות, ניתן כיום להאריך את חייהם של חולים במידה ניכרת, לעתים אף למשך שנים רבות. אולם במקרים מסוימים, איכות החיים בשנים אלו יכולה להיות ירודה מאוד.

עבור אדם שנותר בהכרה מלאה אולם אינו מסוגל לתקשר עם סביבתו, או שהוא סובל מכאבים עזים מאוד, הארכת החיים עלולה להפוך לעינוי מתמשך כן יש להביא בחשבון את הסבל הנפשי, את איבוד צלם האדם ואת הצער בגלל הסבל שנגרם לאנשים הקרובים והאהובים. לכן, מבוגרים רבים לוקחים לידיהם את ההחלטה כבר בגיל צעיר ושהם בשיאם, בדבר דרך מותם ונעזרים ברופאי בית שמומחים בליווי בסוף החיים החשוב לא פחות מליווי רפואי סטנדרטי.

הנתונים מראים על מודעות הולכת וגדלה. עשרות אלפי אנשים חתומים בימים אלה על טופס 'בקשה למות בכבוד', כ-70% מהחותמים הן נשים. כ- 76% מהחותמים על טופס מעל גיל 70; 16% בגילאי 40-70 ו- 3% מתחת לגיל 40.

נעזרים ברופא בית רחוק מבית החולים(צילום: shutterstock)

מה אומר החוק?

החוק הישראלי, שהתקבל בדצמבר 2005 ("חוק חולה הנוטה למות"), מאפשר שלא לתת טיפולים מאריכי חיים למי שנותרו להם שישה חודשי חיים ולהימנע אף מטיפולים נלווים ממי שמצויים "בשלב סופי", היינו כשבועיים לפני מותם.

החוק קובע כי "רצונו ומידת סבלו של החולה הם השיקולים הבלעדיים", אולם הוא אינו מאפשר הפסקת חיים אקטיבית, וכן אינו מספק מענה למי שנותרו לו יותר משישה חודשי חיים או שלא ניתן לקבוע תוחלת חיים, כמו במחלת ה-A.L.S לדוגמה.

בעת הדיונים על החוק, אי הארכת חיים עצמה נראתה חדישה ואפילו מהפכנית, בוודאי במדינה שמרנית בנושאי חירויות הפרט כמו ישראל. אולם בעשור החולף התברר שהחששות שהובעו במהלך הדיונים על החוק כאילו הרופאים "יהרגו" את חוליהם, רחוקים מלהיות מבוססים.

הניסיון שנצבר במדינות כמו אורגון, וושינגטון ובצורה שונה מעט בשוויץ, מדינות המאפשרות מוות במרשם רופא, מלמד כי הטיפול הרפואי לא נפגע, וכי החולים ובני משפחותיהם חשים שהשליטה בגורלם, שניטלה מידיהם בשל המחלה, הושבה אליהם במידה מסוימת. כן מסתבר כי החשש שבעקבות החוק יעלה מספר ההתאבדויות התברר כלא נכון.

עובדה מעניינת נוספת היא כי בערך שליש מהחולים שקיבלו את התרופה הממיתה לא השתמשו בה ומתו מוות טבעי. עצם העובדה שבידיהם אפשרות לפתרון אם לא יוכלו לעמוד יותר בסבלם נתנה להם את הכוח להמשיך לחיות למרות הסבל והכאב.

גם אופיו של הדיון הציבורי בנושא סוף החיים השתנה בשנים האחרונות, בין השאר בשל מעורבות של משפחות שליוו את יקיריהם לאורך שנים ארוכות של סבל נוראי, המנוגד לרצונו של החולה ובשל הדרכות של רופאים בדבר חשיבות נושא "סוף החיים". 

מבקשים לא להאריך חיים

משמעות החתימה על טופס היא כי החותם מביע מראש את עמדתו באשר לטיפול רפואי עתידי בו, אם וכאשר ייקבע כי הוא "חולה הנוטה למות" ולמעשה נוטל לידיו את האוטונומיה שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים ויינתנו לו רק טיפולים הכרחיים על מנת לשמור על כבודו ונוחיותו, ולמנוע ממנו כאב בלתי נסבל.

החוק כיום מאפשר בחירה(צילום: shutterstock)

אצל מי חותמים?

את הטופס המאפשר 'למות בכבוד' אפשר לקבל ולמלא דרך משרד הבריאות ובעמותת ליל"ך, ללא עלות.

חשוב לדעת כי למרות שהמודעות הציבורית בנוגע לזכותו של אדם לסיים את חייו בכבוד גדלה משמעותית, ישנה עדיין בעיה עם הנגשת האינפורמציה ולכן חוק החולה הנוטה למות אינו תמיד מיושם והזכות הבסיסית הזו נתקלת לעיתים בסרבול בירוקרטי, הררי טפסים ורופאים שאינם מכירים את החוק וההנחיות הנוגעות בהליך.

הכותבת היא יו"ר עמותת ליל"ך- לחיות ולמות בכבוד . העמותה הינה מלכ"ר הפועלת בהתנדבות